אני פוסע בשלג העמוק, ושקט מסביב. אפילו העצים לא חורקים
ברוח.

אין ציפורים ביער לופוחובה. זהו יער של מוות. יער רדוף.

אלף ארבע מאות.
חלקי שלוש.

אלף וארבע מאות אנשים, לחלק לשלושה בורות.

כל מה שנשאר שם עכשיו, זה שלוש חלקות אדמה מגודרות. ומאות נרות
נשמה קבורים בשלג..

אני מסתכל מסביב, ורואה רק לבן. שומע רק שקט. כל כך שקט שאני
תוהה אם בעצם איבדתי את השמיעה.

אולי המתים לקחו אותה.

אפשר להרגיש אותם בין העצים. אלף וארבע מאות זוגות עיניים.
כחולות, חומות, ירוקות.
עיניים גדולות,

עיניים קטנות.

היו כאן גם ילדים פעם. קהילה שלמה.

לא נשאר זכר מדם הקהילה הזאת. כל כולו נספג באדמה שעליה אני
עומד עכשיו.

לא ברור אם זה בגלל המקום, בגלל הקור, או בגלל השלג שנערם על
ראשי חסר הכיסוי. אבל אני עומד להתעלף.

בתוכי בוערת תחושה שלא אוכל להוציא יותר מילה מפי לעולם. הרגשה
כזאת, שכל המילים בעולם מיותרות. אף אחת מהם לא תחזיר את
הקהילה הזאת.

אני רוצה פשוט לשתוק. לשתוק לנצח, בדומיית כבוד למתים.

אבל אסור לי לשתוק. אסור לעצום עיניים. אסור לשקוע באבל.
על מותם אסור לעבור בשתיקה. אבל נקמתי לא תהיה נקמת דם. זו
חייבת להיות נקמה טהורה.
נקמת חיים.

אני אחזור הביתה, ואחיה. אחיה באושר. ושמחה. אחיה בין בני אדם
כמוני.
אני נצר למשפחה שרובה נספתה בשואה. אני. נצר.

כל נשימה שלי מהווה נקמה.
כל חיוך.