אני זוכרת,
איך הייתי יושבת שם, במקום השקט שלי.
הוא לא היה מושלם, אבל היה שקט.
הערך של הספסל הרעוע שעוד שניה נשבר,
אבל עוד מצליח להחזיק עצמו, היה ענק בשבילי.
של עצי התאנים שלעולם לא היו מצוינים, או שעוד לא הבשילו,
או שהיו רקובים.
אבל בשבילי, זה היה מספיק, כי זה היה המקום השקט שלי.
הייתי יכולה לשבת שם שעות, במקום השקט שלי.
לחשוב, להרהר, להחליט החלטות, ולפעמים לעשות כלום,
פשוט לשבת שם,
במקום השקט שלי.
הערכתי אותו, את המקום השקט שלי, הייתי באה לשם כמעט
כל יום.
מביאה איתי קצת אוכל, שתיה, לפעמים סיגריה.
כל עוד אני עם עצמי, לבד, במקום השקט שלי.
לאט-לאט המקום השקט שלי,
כבר לא נהיה כל כך שקט וגם לא כל כך שלי.
מקום המילוט היחידי שלי כבר נעלם, ונאלצתי לחפש
לי מקום שקט חדש בשבילי.
ועכשיו, כל מקום הוא מקום שקט בשבילי,
אך בלי ספסל רעוע או עצי תאנה, רק כאב,
והדממה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.