בס"ד
האיש הלך לאיטו על השביל. הרעש, האנשים והמפעל כמו לא נגעו לו.
הוא ניסה לראות מעבר להם.
הוא ניסה להבין איך הוא הגיע למצב הזה. איך הניח למעט האור
שהיה בחייו להעלם.
הוא חיפש אותה.

לפני שנה,
הוא ראה אותה בפעם הראשונה בדרכו חזרה מהמכרות. היא הייתה קטנה
ורזה, עם מבט אפל על פניה. היא ישבה על אבן גדולה, ליד השביל,
כול כולה אומרת אפרוריות והזנחה. מן הסתם הבת של אחד מהכורים.
האיש לא הקדיש לה מחשבה נוספת.
למחרת הוא ראה אותה שוב בדרכו אל המכרות. היא הייתה בדיוק
באותו מקום, כמו חיכתה לו שייכנס אל בטן האדמה בהליכתו השפופה.
הוא לא הצליח להבין מה ילדה צעירה עושה בחוץ בשעה כל כך
מוקדמת, אבל גם לא באמת ניסה. יום ארוך ומתיש עמד לפניו,
והמסתורין שהוצג בפניו בגוף צנום ושברירי לא נגע לו כלל. הוא
התעלם ממנה והלך אל האולם הגדול, בו כל הכורים היו מתכוננים
ליום נוסף של חציבה. החום הרב ששרר באולם קידם אותו בברכה.
לפחות כאן הוא היה יכול להרגיש משהו. הוא החליף ברכה צוננת עם
האנשים שכבר היו שם, והלך אל עבר התא שלו. בחוץ השמש עוד לא
עלתה, כנראה עוד לא ראתה צורך באור בעולם. האיש משך בכתפיו.
מחושך הוא בא ואל חושך הוא הולך.
הוא הכניס את המפתח למנעול התא וסובב אותו לאיטו. התא נפתח
בחריקה צורמנית. בתא היו הקסדה הכתומה ומעיל הכורים שלו, יחד
עם מספר ברגים ופנסים. הציוד הרגיל. הוא רוקן את תאו סגר אותו
בטריקה. הוא פנה אל המסדרון, משם יורדים במעלית אל המכרה עצמו.
במסדרון כבר חיכתה הקבוצה שלו לירידה. כולם בולטים בקסדותיהם
הכתומות, כולם נסתרים במעיליהם המהוהים. לאף אחד לא הייתה הבעה
על פניו. כל אחד הסתגר במחשבותיו שלו. אל תוך עולמם הפנימי דבר
לא היה יכול להיכנס, גם אם ינסה לחצוב את דרכו. הם היו אנשי
האדמה.
כשהתחיל האיש לעבוד בכרייה, פחד בכל פעם שהיה צריך לרדת לחושך,
הצפיפות והמחנק שהיו המכרה. תמיד הוא תהה אם היום הוא היום בו
התקרה תתמוטט, או שדווקא בשעה שירד פיר האוויר יחליט מסיבות
המובנות רק לו להיחסם. הוא ירד כל יום לאדמה כמו אל קברו, וכל
יום הוא חזר אל פני השטח כאילו נולד מחדש. אבל זה עבר לו, עם
הזמן.
הוא החל להבין שיום יבוא והוא ימות, ואחת היא אם ימות תחת סלע
או במיתתו. הוא השיג את התרופה הטובה ביותר לכל מצב של פחד,
ספק או חשש. הוא הפך לאדיש.
זמזום חד סימן שהגיע זמנה של הקבוצה שלו לרדת. הם התקדמו בדממה
אל תוך מעלית הברזל החורקת, ולאיטם התקבצו בתוכה. אחרי שכולם
נכנסו משך האחראי על המעלית בידית, והמעלית החלה בנפילתה אל
בסיסו של העולם. כשהגיעו למטה, הם התפזרו. כל אחד הלך לעמדתו
ולחפירתו. בעוד יום של יזע ועמל הם עתידים לקחת מהאדמה את
היסוד, היסוד שאלמלא האדם היה נותר חבוי היטב, נם את שנתו
במעמקי העולם. האדם העיר אותו, הכריח אותו להישיר מבט אל השמש,
אל החוץ.
האיש כבר כוסה כולו באבק וזיעה כשראש הצוות שלו סימן שהיום תם.
טוב שסימן, אחרת לא היו יודעים מתי יש לסיים. מתחת לאדמה אין
חשיבות לזמן שבחוץ, כשהאנשים כורים אין תחושה שתסמן סוף.
הם אספו את כל היסוד שכרו אל תוך עגלות קטנות, שהעלו את היסוד
למעלה, ומחוץ לטווח ראיה. הם התקבצו אל תוך המעלית שוב, ומרוב
הלכלוך לא יכלו לראות את האור המסמן מתי שהגיעו אל תוך האולם
שלמעלה. רק קולה של המעלית החורקת שהופסק סיפר להם שהצליחו
לצאת מתוך האדמה, שזכו לחיות יום אחד נוסף. כמו בתחילת היום,
כל אחד מהם פנה לדרכו ולתאו בשקט. כל אחד התכנס בתוך עצמו,
והתרכז בלנסות לשכך את הכאב בידיים, לנסות לשכך את הכאב שבלב.
האיש כבר מזמן חדל מכך. הוא לא הרגיש כאב. הוא יצא מהאולם,
והלך בשביל המוביל אל מחוץ למפעל הכרייה עם מבט שפוף. כשעבר
ליד הסלע עצר. הוא ידע שהיא ישבה שם בבוקר, מביטה בכל הכורים
במבט מלא בוז. כשמשום מה הרים את מבטו אל הסלע, היא לא הייתה
שם.

לפני חודש
האיש לא הבין מה גרם לו להישבר. הרי הוא עמד בשגרה השוחקת
ומלאת המאמץ מתוך אדישות מושלמת. הוא למד לשנות את פני האדמה
מבלי לשנות את פניו. הוא ידע להוציא את היסוד, וידע איך לא
להוציא מעצמו דבר. איך זה יכול היה לקרות לו? זה פשוט לא
ייתכן.
אבל זה קרה בכל זאת.
היה ערב כשזה קרה, וכמות גדולה במיוחד של יסוד הוצאה באותו
יום. הממונים החליטו לנסות לחגוג עם הכורים את ההצלחה, ופתחו
מספר משקאות לפני שהלכו כל אחד לביתו. האיש שתה. לדברים משמחים
אין עליו השפעה, הוא היה אדיש. אחרי זמן מה הוא יצא מהאולם,
כדי להרגיש את אויר הלילה הקריר חולף על פניו. מיד כשיצא ראה
צללית על הסלע. את אותה צללית שישבה שם כמעט מדי ערב. מחכה.
הצללית טלטלה את רגליה כשהתקרב אליה האיש. היא לא הפסיקה
ממשחקה כששמעה אותו מתקרב, מגפיו הכבדים חורקים על גבי שביל
החצץ. היא אפילו לא הרימה את מבטה. האיש עמד מולה, והיא עדיין
לא הביטה. כנראה מראה רגליה באוויר עניין אותה יותר ממראהו
העגמומי. האיש כעכע בגרונו, ואז סוף סוף היא הרימה את מבטה.
הוא ראה את עיניה, הכחול הכהה שבהן אפף אותו. דחף לא רצוני
הנחה אותו, מכריח אותו לגלות מעט רגישות בתוך ים האדישות שטבע
בו מזמן. האיש הרים את ידו.
עיניה מלאו דמעות אחרי שהסטירה נחתה. המכה הייתה חזקה כל כך
שהיא נפלה מהסלע. היא בכתה מעט, וקמה מהשביל. היא צלעה לה
בדרכה אל מחוץ למפעל הכרייה. היא אפילו לא טרחה להכות בו חזרה
במבט רווי שנאה. האיש היה מרוצה, הוא עשה משהו. הוא התרחק
בסיפוק מהסלע וחזר אל האולם כדי לשתות עוד, בטוח שכבר לא יראה
אותה יותר ולא יצטרך להקדיש לה יותר מזמנו או מנפשו.
אבל עיניה הכבויות לא הניחו לו.

היום
הילדה מעולם לא נראתה במכרה שוב. האיש כמעט שלא שם לב. אנשים
באים ואנשים הולכים והארץ לעולם נחצבת. לא ינום ולא יישן
היסוד. האיש המשיך בשגרת חייו השוחקת, ומעטה האדישות שלו מעולם
לא הוסר שוב. האיש היה בטוח ומוגן. השקט היה חלקו.
לפחות עד שהמכתב הגיע.
המנהל קרא לו ברמקול הכללי שבמכרה, אילץ אותו לעלות לבדו אל
פני השטח. לאט וברעד קל האיש הלך אל משרדו של המנהל, מנסה
להבין מה היה יכול לקטוע את עבודתו, את קורבן אישיותו.
המשרד קיבל אותו בבוהק של ניקיון, מדגיש עד כמה הוא לא שייך.
המנהל חיכה לו ליד שולחנו הכבד, בהבעת פנים מרחמת. המנהל סימן
לו להיכנס והצביע על מעטפה קטנה שהייתה מונחת על שולחנו. האיש
התקרב אל השולחן, והביט במעטפה. היא הייתה מלוכלכת בקצותיה,
כאילו זה שהחזיק בה כרה בעצמו וידיו היו מלוכלכות תדיר. האיש
לא חשב שזה ייתכן. מי מהמכרות היה יכול לכתוב לו מכתב?
הוא הרים את המעטפה, וראה שאין עליה כתובת. הוא הביט בתמיהה
במנהל. איך הוא יודע שהיא עבורו?
המנהל חייך חיוך מתנצל והחווה לכיוון המעטפה. האיש הביט בה
בשנית וראה שהיא פתוחה. בתוכה היה פתק קטן ותמונה. לאט הוא שלף
את הפתק והתמונה, והביט בהם כלא מאמין.
בפתק היה כתוב "להתראות".
בתמונה היו מצולמים הוא, אשתו המתה ובתו התינוקת. התינוקת עם
העיניים הכחולות והמבט האפל.
בזעקה חנוקה הוא יצא מהמשרד, רץ החוצה, מוכרח לנשום. הוא יצא
אל החוץ, שואף את האוויר בנשימות מקוטעות, קולט את השמש
במעומעם דרך עיניים דומעות.
הוא הרגיש פעם, ולא ירגיש עוד לעולם.