היא הולכת לבדה, והדמעות קופאות על לחייה.
אור הירח עופף אותה, אבל אין לה מנחם. שמלתה השחורה בלתה מזמן,
רגליה הרכות חתוכות באלפי חתכים. היא אינה יודעת לאן היא
הולכת, ולמשך כמה זמן. עבורה, הזמן והדרך נעלמו באפלה.
ואין לה מנחם.
היא נופלת, ואין לה מקים. דמעותיה רוחצות את פניה, נוטפות
ושוטפות את כל עולמה. מלאכים קטנים עומדים סביבה, לא מעיזים
לגשת. דמעותיהם הקטנות נושרות חרש, כמו עלי פרח כסופים, מנסות
להאיר באור קטן את האפלה הגדולה. היא לא רואה ולא מרגישה. היא
לא מסוגלת.
לאט היא קמה. גוררת את עצמה ונשענת על קיר סמוך. את נשימותיה
המקוטעות אין איש שומע. על עיניה האדומות מבכי אין איש מביט.
העולם כמו שוטף על פניה, והיא, המומה ודואבת, עומדת על
גדותיו.
היא מתחילה ללכת לאיטה, כמו לא הייתה מהלכת בדרך זו מאז
ומעולם. היא הולכת אל ההמיה, אל הרעש האין סופי, האדיש. המרבד
הכחול שאין אדם מסוגל לעמוד בפניו.
היא כמעט שם. רגליה היחפות נשרטות מחליקות על פני משטח הסלע
החשוך. הרוח מצליפה בפניה, אך כאב הדמעות רב יותר. היא רצה.
היא מנסה לברוח. ממי? היא לא יודעת.
ולפתע, היא נעצרת.
היא עומדת שם, בקצה הסלע. מעליה אור הירח זורח, מתחתיה קורא
הים, ובתוכה אפילה וריקנות.
היא רועדת, כל גופה נע. היא כבר לא מסוגלת לעצור, היא כבר לא
רוצה.
היא זועקת.
זעקתה מרעידה את המלאכים, מחשיכה את קרני הירח.
הזעקה עוברת בין הבתים החשוכים, בין בני הזוג הישנים. היא
מלטפת את קצה הוילונות, מרקידה את שמלות הכלות. היא מרעידה את
כל העולם - מקצה ועד קצה, היא עולה אל שמי מרום, ומשחירה את
כיסאו של האל. הוא מופתע, כמו אינו יודע שקיים צער כזה בעולם.
הוא מחפש, מנסה לנחם את מקורו.
ואין לה מנחם.
הרוח עוטפת אותה. מול גופה הרועד היא מופיעה, כואבת ומבינה.
היא מסתובבת, ופניה הדומעים בוהקים כמו הירח. הרוח לא מחייכת.
היא אוחזת חרש בידה ומחבקת.
הן בוכות יחד, על הצער שלא יגמר לעולם.