"אתה מת?"
"לא"

כל יום מתחיל ככה. התמתחות איטית, השהיה של הזמן. בתוך התא
הקטן דברים אמורים להראות גדולים.
ובכן, הם לא.
אם אתחיל לספר למה אני כן, ודאי לא תישארו להקשיב. כמה פעמים
ראיתם פושעים חפים מפשע?
ברגע שאתה נכנס, הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שינוי קצב
זרימת הזמן. מה שפעם היה הרוח במפרשים, שטף אדיר של אדרנלין
שגורם ללב לפעום הפך למעין שריטה שקטה, חריץ על לוח החיים
שמתקדם לאיטו במסלולו.
לפיכך, אני כאן בערך שלושים סנטימטר.
חברי לתא, מודד את הזמן אחרת. עבורו הזמן עצר. הוא מתח את רגע
הסוף למשך כל חייו, חי על שיווי משקל עדין, על קצה קיצה של
המחט. אתם לא רוצים לדעת למה הוא כאן.
אבל אני רוצה לספר לכם. הוא פרץ פעם לחנות. לכן הוא כאן. איזה
טיפש. לפרוץ לחנות כי בדיוק נגמרו לו הכדורים ל9 מילימטר. חוסר
דמיון כזה ראוי להנצחה. אני מניח שהסרטוט שלו יישאר לעולם על
הקיר כאן, כשיעור שלעולם לא ייגמר. העולם לא אוהב אנשי קצה.
העולם מייצר אותם ומפרק בנגיעה עדינה את מארג חייהם כשמתחשק
לו. אנשים שפורמים בעצמם את האריג צריכים לשמור את ידיהם
לעצמם.
הצעקה הצרודה של הסוהר מרימה אצלי מבט עייף. למה הוא מפריע?
הזרם ישטוף גם אותו. הזרם ייזון גם ממנו בבוא הזמן. לא נותר
לו, ולי, אלא לחכות. היום בו יבוא. הוא דוגמה נפלאה לבני האדם
באשר הם. חיים, מתים, הכל חולף להם בין רגע בלי להשאיר חותם של
ממש. איך הם לא מבינים?
אני יוצא מהתא ומחכה לשותפי לתא. אני נהנה לראות את הבעתו
כשהוא יוצא לאור, מגלה שהוא עוד לא חש את חודה של המחט. הבעתו
מגלה את כל אכזבתו, צביעותו, חוסר יכולתו לעמוד בזרמו של הנהר.
הוא מנסה לצלול, רק כדי לגלות שהוא בעצם מנסה זאת במים רדודים.
הוא מנסה שלא לנסות.
הוא יוצא בסוף. שפתו שמוטה, עיניו כבויות. הוא מניע את כף ידו
הימנית בעצבנות פנימית, מגרד בעדינות את פרק ידו. כתפיו
מתוחות, והוא מטלטל את רגליו הדקות כאילו זו הפעם הראשונה שחש
באדמה מתחת לרגליו. אני מסופק.
הסוהר חסר סבלנות. אני אפילו לא טורח להעוות את שפתי בבוז. זה
הבית שלי. אני כאן אקבע את הלך הזמן. הוא פשוט כופה את עצמו
עלי, מאמין שבכך יוכל לשנות משהו. התקווה שבעזרת כוח ניתן
לשנות את כיוון הזרם לא ראויה לאדם. האדם נסחף. כל שאפשר לעשות
הוא לנסות להתייצב על הרגע.
אבל זה לא משנה, בעצם.
מובילים אותנו אל חדר האוכל. אנחנו אוכלים שם, אתם מבינים.
ניזונים כדי להוסיף עוד חריץ בקיר, עוד שריטה על גבי הלוח
הנצחי. אני מושך בכתפי. העולם לא זקוק לאמצעים כל כך נחותים.
הזמן ניזון על דברים נעלים בהרבה.
אני נושם נשימה עמוקה.

"אתה מת?"
"לא."
"אז צא החוצה."
לאן נעלם המלאך? למה הוא עזב אותי בדיוק ברגע הלא נכון? כמעט
שתפשתי אותו. כמעט חשתי את רוך נוצותיו.
אני נוחר נחרת זעף אל הסוהר. הטיפש. הוא מקדיש את זמנו להנצחת
הרגע, במקום לשאוף לשיא, למיצוי.
אבל אני לא מאשים אותו. אני מרחם עליו.
בחברה בה הכיוון הוא קדימה, תוצאות מעציבות כמו אלו הן דבר שיש
לקבל. אנשים מניחים לעצמם להישטף עם הסחף, עם החלאה. הם שוכחים
את מטרת קיומם. אתם שואלים מהי?
הסיום, כמובן.
אלמלא הסיום לדרך לא הייתה משמעות. כל נשימה שאנו נושמים, כל
פעימת לב עדינה שאנו מרגישים, מקרבות אותנו אליו. לחיבוק החמים
ולמיטה המוצעת הממתינה לנו. למה לתת לה להמתין?
הפעם הראשונה שחוויתי את הקרבה האדירה הזאת הייתה לפני ארבע
שנים. הייתי עסוק במה שכל אדם לכוד עסוק בו - נע מכאן לשם,
ממקום חסר משמעות אחד למשנהו. נסעתי על הכביש, מביט באורות
המהבהבים של העולם, כאילו יש בהם ממש. דעתי הוסחה, ומבטי החליק
אל צד הדרך. כל שראיתי היה פס לבן, ארוך, טהור, מושלם.
ואז הוא נקטע.
נהג אחר, שליח הגורל, חצה את הקו המפריד בין הנתיבים, בין אדם
לרעהו, בין חיים של אחד לחייו של אחר. הפגישה הייתה בלתי
נמנעת. לא הרגשתי פחד. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו לילה הייתה
המחשבה "נו טוב. אני מניח שזה היה צריך לקרות מתישהו". וזה
קרה, אבל לא באופן שציפיתי לו.
אני עמדתי. עמדתי בחצר לבנה, רגוע, עטוף בשלווה שמעולם לא
חשבתי שתיתכן. אני רועד מרוב עונג, עיני פעורות כדי לקלוט את
כל האין הזה. איפה אני? מדוע אני רק עכשיו כאן?
אני מתקשה לנשום. ידי חסרות תחושה באופן נעים. אני חש חופשי
כפי שמעולם לא הייתי. אני מפקיר את תודעתי לתחושת הקיום
השלילי. דעתי מרחפת בכל היקום. אני לא רואה אורות. אני יוצר
אותם. כוחות נפשי העצומים יוצרים סביבי ציקלון. רוח הים מפזרת
את שערי, ואני נושם את הד הגלים. אני מניף את ידי וים הזמן
עוצר. אני שומע לנצח את נהימתו הרחוקה.
ואז אני חוזר.
הם, השטנים הלבנים הללו, עבדי הזמן הצבועים, העזו למנוע את זה
ממני. הם לקחו אותי מהבית שלי, מהמקום אליו אני שייך. "אתה
חי", הם אמרו לי בשמחה. בשמחה מעושה, כמובן. הסיבה האמיתית לכך
היא ברורה. הרגש הזה, תחושת הריחוק מהקצה, גורמת להם להרגיש
חזקים, גורמת להם להאמין שסירת זמנם מוצקה היא, ותעמוד בכל
תלאות הדרך.
את שהקצה מציע הם בטיפשותם דוחים. הם חושבים שהחופש הפראי
משתחרר בנגיעה העדינה שבין החיים למוות. כמה הם טועים. הרגש
הזעיר הזה זעיר בגלל שהמוות הוא זעיר. ככל שהקצה מתגלה יותר,
האדם משתחרר יותר, ממוצה יותר. מדוע הם לא מבינים?
בזמן השיקום הסקתי מספר מסקנות. הבנתי שכל חווית קצה חייבת
להיות מלוות בהבל קיום. מתנת המשמעות שהמוות מעניק באה לידי
ביטוי רק אם יש כלי המסוגל להכיל אותה. חייתי חיים רגילים.
מניע את רגלי במכאניות, מניח לגופי לפעול במנגנון הטבעי שלו,
ניסיתי לחוש את השעון שבתוכי. עצרתי לפעמים וניסיתי לגעת במחוג
הזהב שבי.
וניסיתי תמיד לשמוע שוב את המיית הים.

"אתה מת?"
"לא."
"אז צא החוצה. אין לי את כל היום."

שני האסירים האלו מהווים את פסגת שגרת היום המעייפת שלי. רוב
האסירים ממהרים לנוע מחוץ לתאם, ממהרים לנסות להרגיש משוחררים
בתוך הסביבה החונקת בה הם כלואים. אבל הם טועים. לא הקירות
כולאים אותם. הם כולאים את עצמם.
סוף סוף הם יוצאים. האחד עם מבט יהיר על פניו, נא לאיטו, כאילו
הוא חש שהזמן כולו עומד לרשותו, ממתין לו. השני יוצא וכל כולו
אומר שפיפות. הוא ממצה בתוכו את המושג המופשט של הכליאה. קראתי
עליו קצת. בחור משונה. ניסה להתאבד בערך כל שבעה חודשים. לא,
לא בערך, בדיוק. כל שבעה חודשים. מה הוא מחפש? או מאבד?
לא שהראשון הוא ממש רגיל. מעין תסביך עליונות. בטלן עלוב, שחרץ
חריצים על גבי כל בניין ברדיוס שישה קילומטר מביתו. תמיד
מתנשא, תמיד עם חיוך רחב על פניו. לא טיפוס חברתי במיוחד.
אני מוליך את שניהם לחדר האוכל. שיאכלו קצת, אולי זה יעזור להם
לזכור איך חיים באמת.
אנו מוקפים בשיעורים הקטנים האלו. רחש הים, תחושת המשי החלק,
כניסת האוויר אל תוך תוכנו. תחושת הקיום, היא אחד מהדברים
המוכיחים לי שאני חי. שמזכירים לי שאני אנושי. שני האסירים
אוכלים בדממה, שקועים כל אחד בביצה שהם בעצמם נכנסו לתוכה, והם
לא יצאו ממנה עד שיבינו זאת. הם משחיתים את זמנם לריק, סבורים
שהם יוצרים אותו. הם חושבים שהזמן משרת אותם.
למה הם לא מבינים?
כשהארוחה מסתיימת אני יוצא מהכלא סוף סוף. אני הולך בדרך,
היישר אל המקום האמיתי שלי. אני יצרתי אותו. אני שותף בו.
החיוך מאיר את פני ואני מחיש את צעדתי. חיי קוראים לי משם. הם
קוראים לי לחזור הביתה. האורות הבוהקים לא מעכבים אותי,
החריצים בכביש רק גורמים לי למהר יותר. אני בדרך למיצוי האמיתי
של הזמן. אני בדרך להתאחד עם הרגש העצום שמאחד אותנו כבני
אדם.
אני עומד מול הדלת. אני פותח אותה בשקט ונכנס למקדש החיים.
בסלון הם מחכים לי, שלושת המלאכים ועצמי. אני מביט בה, והניצוץ
בעיניה והחיוך המשחק בשפתה כמעט שגורמים לי להתמוטט. איך אדם
מסוגל לעמוד באושר כזה?
אני הגעתי הביתה.