זהו סיפור העוסק בנער בשם דון(Dawn).
דון היה נער צעיר, הוא לא היה מיוחד או יוצא דופן והוא לא
האמין בהתגשמות חלומות, ואולי עשה בחוכמה כשלא האמין.
דון קם בבוקר יום שני, הוא התיישב ליד שולחן המטבח כהרגלו,
כרגיל, לבד בבית, הוא מזג לעצמו כוס תה קר שהוכן קודם לכן על
ידי אימו או אחיו הגדולים, התהליך הזה היה שיגרתי למדי בחייו
של דון שהחל את יומו מאוחר מהאחרים, הוא קרא בעיתון של יום שני
עם התאריך בעמוד השער "יום שני, 3/3/33."
הוא קרא בעיתון, הייתה כתבה על תאונות דרכים מסתוריות המתרחשות
לאחרונה, כותב הכתבה ציטט את אחד הנהגים, "הילד פשוט הלך
לכביש, הוא ראה שאני נוסע וראה אותי מתקרב ראה כמה אני קרוב,
אבל בכל זאת התקדם כך שלא יכולתי לעצור או לזוז".
דון לא העניק חשיבות גבוהה לכתבה, היה זה רק עוד דבר אחד שהיה
עושה בבוקר בתור הרגל.
הוא הלך והתקלח, התלבש, צחצח שיניים, סידר את שערו וארגן את
תיקו, הוא למד היום, לא התחשק לו להגיע לבית הספר וזאת מחשבה
שכדאי להיזהר איתה.
דון ישב בחדרו ועין במגזין שהוחבא בד"כ מתחת למיטתו או עמוק
בתוך אחד הארונות או מאחורי המראה שבחדרו, הוא נהג לשנות את
מיקומי המגזינים האלו מחשש שיגלו אותם, לא שהיה בכך דבר רע,
הוא סתם חשב שילעגו לו כי לא שמע על התפתחות הטכנולוגיה
והיווצרות האינטרנט.
לבסוף כשגמר את ענייניו בביתו יצא דון מביתו ונעל אחריו את
הדלת, הוא החל ללכת, לא מיהר במיוחד, לא התעכב בצורה מיוחד
ובהחלט שלא שכח שום דבר.
הוא עבר את הכביש בזהירות, הסתכל לכל הצדיים, ואז נדרס, הוא
דרס באכזריות על ידי משאית גדולה שהנהג שלה היה כנראה שיכור
ועייף ולא שם לב שהוא דרס את דון.

דון התעורר במיטתו, מזיע מעט ומתנשם בכבדות, הוא הניח שכל זה
היה רק חלום, ואולי זה באמת היה חלום.
הוא ניגש לשולחן המטבח, אחרי הכל זה הרגל בשבילו.
הוא מזג לעצמו תה קר, שאימו או אחיו הגדולים הכינו, הוא היה
לבדו בבית, כרגיל.
הוא קרא בעיתון, עמוד השאר ציין שהתאריך הוא 3/3/33, יום שני.
הכתבה הראית הייתה בעלת הכותרת "שוב, תאונה מסתורית", שהציגה
עוד תאונת דרכים, הפעם נערה בת 16 נהרגה בנסיבות דומות לאלו
שהנהג הציג בריאיון שדון קרא בחלום ממנו בדיוק התעורר.
הוא חשב שזה סתם צירוף מקרים. הוא הלך להתקלח להתלבש ולצחצח
שיניים, הוא סידר את שערו וניגש לחדרו לעיין קצת במגזינים שלו
לפני שהוא יצא, כי לא התחשק לו להגיע לבית הספר, הוא החליט שזה
היה החלום שלו, ובחלומות צריך להיזהר.
הוא החזיר את המגזין למקום בו הוא זרק את המגזין למקום שבו הוא
בדך כלל זורק את המגזינים שכבר קרא, גורס הניירות שלו, כי
הרגיש שכבר קרא את המגזין בעבר.
הוא לקח את תיקו ויצא החוצה, הלך לבית הספר לא מהר מדי ולא לאט
מדי, הוא נעמד מול מעבר החצייה, הוא הביט לשני הצדדים, בודק
שאין אף מכונית או משאית לפני שעבר, ואז הוא חצה את הכביש,
כשלא נדרס נשם בהקלה והמשיך ללכת, לפתע נשמיע צפירה חזקה
שהבהילה את דון, לפחות אם היה לו מספיק זמן להיבהל, והוא מצא
את עצמו מת מתחת למכונית אדומה.

דון התעורר שום במיטתו, מזיע יותר מהפעם הקודמת ומעט יותר אדום
ומתנשף, משהו מוזר קרה, כך הוא הרגיש.
הוא ניגש לשולחן המטבח, כי זה עדיין היה הרגלו ומצא שוב את
קנקן התה הקר ושוב את העיתון שמכריז כי התאריך היום הוא
ה-3/3/33 ושהיום יום שני.
הוא הרגיש מבוהל קצת, בעיתון היה כתוב שאתמול נהרג נער צעיר
כתוצאה ממכונית שיצאה משליטה ודרסה אותו כשהנהג ניסה להשתלט
עליה.
דון ניגש לחדרו, הוא לקח בגדים והתקלח בחופזה, הוא צחצח שיניים
ויצא, לקח את תיקו והתחיל ללכת, שערו פרוע ולא מסודר והליכתו
מהירה.
לפתע הוא מעד ומצא את עצמו על הכביש כשמכונית עוברת עליו, הוא
לא מת מיד, הוא הרגיש איך הוא לא שולט בגופו, נשימתו נהיית
איטית ודם ניגר מפיו ואפו בזרם שקצבו היה לא קבוע. ואז הוא
מת.
דון התעורר שוב בחדרו, הפעם לא התנשף ולא הזיע רק היה המום,
הוא התיישב ליד השולחן במטבח וקרא את העיתון שהתאריך בתחתיתו
היה ה-3/3/33 והיום היה יום שני.
ושעוד תאונה קרתה וזוג נערים נדרסו כאשר נפלו לכביש כאשר
התקוטטו ומכונית דרסה אותם. הוא הביט כל הזמן המום בקנקן התה
הקר ומזג לעצמו לכוס שהייתה בהישג ידו.
הוא התקלח באיטיות במים קרים בלי לשים לב לכך, צחצח את שיניו
יותר מדי עד שחלקן אף דיממו,
הוא סידר את שערו, אף שלא נראה מסודר לאחר שסיים.
הוא ניגש לחדרו והביט במגזין שהיה מאחורי המראה, אם הוא צריך
למות היום, הוא העדיף לעשות את זה כשהוא מתענג על משהו, אפילו
אם כבר ראה את המשהו הזה והוא כבר סיפק אותו ככל שיכל.
הוא סיים והתקלח שוב, צחצח את שיניו שוב לקח את תיקו שוב
והתיישב מול הטלוויזיה שלא פעלה, חשב להשתמש בטלפון אבל הוא
היה מנותק, הוא החליט ללכת לבית הספר כי לא הייתה לא ברירה
אחרת.
דון הלך ברחוב, הפעם הוא הלך לאט, הוא הביט בדרך בה הוא הלך
וגם בכביש שהיה לידו, הוא הכין את אוזניו לרעש הכי קטן של
מכונית מתקרבת ועיניו כמו הביטו לכל מקום באותו זמן, הוא עבר
את הכביש במהירות אך בזהירות כשהוא בודק שאין אף מכונית
בסביבה, הוא נעמד על המדרכה ובדק שוב אם אין מכונית מתקרבת,
הוא נהג להתהלך ליד חומות או גדרות שהפרידו אותו מהכביש
והרגשתו כי ניצל הייתה כה גדולה עד כי עמד במקומו נושם לרווחה
ולא שם לב לצל בצורת הפסנתר שכיסה את המקום בו עמד דון בצל
ההולך וגדל, ואז הפסנתר פגע בו.

ישנם שני המשכים לסיפור זה, אם אתם בעלי לב חלש או מעוניינים
בלקח נחמד אך חסר משמעות רצינית או אולי שניהם תקראו את הסוף
הראשון, לעומת זאת אם אתם מסוגלים לעמוד בכך או שאתם רוצים
לקבל לקח רציני או אולי שניהם, תקראו את הסוף השני.
כמובן, אם אתם בעלי טעם טוב תקראו את שניהם.

1
דון התעורר בבוקר, הוא לא ידע מה לעשות, הוא ניגש לשולחן המטבח
ולקח משם את קנקן התה והכוס, הוא לא טרח להתבונן בעיתון, הוא
התיישב בסלון ושתה את התה, הוא חזר למטבח ופתח את המקרר, הוא
הכין לעצמו ארוחה שהייתה יוצאת דופן כיוון שלא הייתה חלק משגרת
יומו, הוא אכל אותה בסלון עם רגליו על השולחן הקטן, הוא אפילו
לא הביט בעיתון שהכריז כי היום הוא יום שלישי והתאריך 4/3/33.
הוא החליט לעצמו, "היום הוא יום טוב להישאר בבית ולשנות את
השגרה"
כשאימו חזרה הביתה היום, היא מצאה אותו ישן בספה, לא מקולח
שערו לא מסודר והוא כנראה לא צחצח שיניים, היא רק נאנחה ושאלה
מה מגיעה לה שהבן שלה מבריז מבית הספר.
"תמיד יש יום טוב שכדאי לצאת בו מהשגרה, ואולי, אם יש לך רצף
חלומות בהן ברגע שאתה יוצא מהבית גורלך למות, זה סימן שכדאי לך
פשוט להישאר בבית."

2
דון התעורר במיטתו מתנשף ומזיע ומבוהל, הוא התרוצץ בחדרו
ולבסוף ניגש לשולחן המטבח, הוא רק הביט בעיתון שהכריז כי היום
הוא יום שני והתאריך הוא ה-3/3/33 וכי אתמול אירעה תאונת
דרכים. הוא זרק את קנקן התה הקר ושבר את חלון המטבח, הוא התקלח
וצחצח שיניים בעצבנות וחשש וכשסירק את שערו כמעט ותלש את רובו
מרוב הכוח שהפעיל.
ואז הוא נשם, הוא נכנס לחדרו לקח את המגזין והכניס אותו לגרוס
הניירות, הוא החליט שזה חלום, ובתוך חלום, הוא לא יכול למות,
הוא החליט כי יקרה מה שיקרה והוא לא יכול לעשות כלום. הוא חזר
לשגרת יומו הרגילה, כאילו שום דבר לא קרה וכי הוא לא יכול
להשפיע על שום דבר שקרה והוא לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלקום
למחרת לאחר שחלם את מותו. הוא לקח את תיקו והלך כשחיוך על
פניו, הוא לא הלך מהר מדי וגם לא לאט מדי, הוא לא חיכה לאף אחד
שדיבר איתו אבל לא התנגד לדבר איתם, הוא הגיע לכביש ופשוט עבר
אותו, הוא לא הסתכל לצדדים "מה כבר יקרה לי? זה רק חלום", אמר
לעצמו, באותו רגע הוא נדרס, דון לא יתעורר יותר, דון, כבר לא
חלם.
"חלום לא יהיה חלום ברגע שתאמין לגמרי שהוא רק חלום."