אני זוכר שהייתי ילד קטן, הייתי הולך כמעט כל יום לשדות שהיו
בקצה הישוב שלנו, הייתי בא לשם בעיקר בשקיעה עד שכבר היה חושך,
הייתי יכול לשכב שם שעות, להסתכל על השמיים ופשוט לחשוב, לא
היו לי המון חברים כילד קטן והאמת היא שגם לא הייתי צריך יותר
מזה, רוב היום הייתי עוזר לאמא שלי בבית ואז בערב הייתי הולך
לשדות, מסתכל על השמיים, משחק עם הכוכבים, חושב על איך שהייתי
רוצה להיות בעולם אחר, רחוק מכאן, על איזה כוכב שאף-אחד לא
מכיר, כמה שהייתי רוצה שאת תהיי שלי, הייתי חושב עלייך שעות על
גבי שעות, מדמיין אותנו ביחד, מאמין שיום אחד זה יקרה, למרות
שאת לא באמת יודעת שאני קיים, קיוויתי שיום אחד זה יקרה.
הייתי נשאר שם כמעט כל יום עד שאמא שלי הייתה שולחת את אבא
לחפש אותי ולהחזיר אותי הביתה, הייתי חוזר הביתה מלוכלך מכל
מיני דשא ועשבים למיניהם, ואמא הייתה צועקת עליי, אבל באמת שלא
היה אכפת לי, השדה היה החבר היחיד שלי וביחד איתו הייתי מסתכל
על הכוכבים וחושב לעצמי על הכל, בעיקר עלייך.

האמת היא שעבר המון זמן מאז, אמא ואבא התגרשו, את השדה גלחו
לטובת קבוצת בניינים ואני גם הספקתי לעבור דירה כבר פעמיים
והדבר היחיד שנשאר לי הוא המחשבות עלייך והתקווה הזאת שאולי
עוד יבוא יום ונהיה ביחד.