זה נראה לי נגמר - ואני הפסדתי.
מוזר איך שהדברים האלה תמיד מסתדרים בסוף, שכולם מנצחים
ומקבלים משהו, ואני איכשהו נדפק.
לא נראה לי שהרבה זמן כבר קרה לי משהו טוב.
ביום חמישי האחרון הלכתי להפגש איתה, העיינים האלה, הייתי יכול
להסתכל עליהן שעות, כאילו באמת, הייתי יכול פשוט להסתכל עליה
ולבהות בה שעות, עד שהיא תיתן לי כאפה ותגיד לי להתעורר בכל
מקרה.
אז כן, זה נגמר. אני מתיישב, לוקח בירה מהמקרר שוכב ופשוט בוהה
בתקרה, באמת שחשבתי שזה יגמר אחרת, חשבתי שנהיה ביחד.
אני זוכר שהייתי ילד קטן, היה סדק במדרכה ליד הבית הישן שלי,
באיזו שכונה עם מלא אתיופים כאלה, הסדק הזה תמיד גרם לי לחשוב,
מה יצר אותו, איך הוא קרה, מה יש בפנים עמוק, האם אני יכול
להגיע למקום חדש או לגלות דברים חדשים.
לפעמים אני מוצא את הסדק הזה באנשים, זה הדבר הזה שגורם לי
לחשוב, מה יקרה אם אני אנסה, מעניין מה קורה שם בפנים, מה אני
יכול לגלות שם ואם אני בכלל רוצה לגלות משהו.
לדעתי בכולנו יש סדק כזה, ומעטים הם האנשים שגילו את הסוד של
הסדק שלי.
לפעמים הכל נראה לי כמו סדק אחד גדול, בייחוד מה שקורה אצלי
עכשיו, משהו ששום דבק מהיר לא יוכל לתקן.
ועכשיו אני שוכב על הגב ובוהה בתקרה, וחושב לאן הסדק שלך עוד
יכול להוביל אותי.
הלוואי וידעתי.