לילה, צעיר, משחיר משחור.
רווי שמחה וקולות מתוקים,
של ראשי ילדים שחורים צוחקים.
וההרגשה באוויר,
ששום דבר הנו בל-יעבור.

ואנחנו ישובים שם,
סבא, לא שלי, ואני, ישובים -
על חוף מרוצף, מזופת.
בצבעים מסריחים של אפור וירוק אצה.

ואנו נותרים במקומנו,
בשעה שמסביב סיאסטה מאוחרת. רכה.
וחגים לנגד עיננו, הורים בשתיקה.
ילדים בריצה.

פעם נוספת אני מביט לרקיע.
עיניים נודדות אחר בזיק של ירח,
ומשתאה לשכרה מליקוי חמה -
הנותן לידה מחודשת לשמש מדהימה.

אך צבעיה המקוריים הוא לוקח,
וזו צונחת אל מותה,
אל תוך מים -
לפני רגע נטולי הבעה.

בגוונים עזים של תכול וכסוף,
מדוושת אדוות רועמות.
מאיימת להטביע חיש קל,
את כל המתיימר מעלה לצוף.

ובאותה קופסת עננים מתכתיים,
בה הבטתי, פעם אחר פעם.
לא פעם.
שולל בראשי, פוער את פי,
ומכוון אצבע מאשימה השמיימה.

ומחמת מות החמה,
יצאו בזעקות יגון, ובשירה מצמררת,
הלווייתנים.
אל מתוך מעמקים מבעבעים,
מנתרים הכי גבוה, שרק אפשר.
עד כלות כל אוויר, שנשאר.

ושבו לביתם בחבטות אילמות.
מרסקים ראשי ילדים שחורים צוחקים.
משאירים טעם רע,
מקולות שמחה מתוקים.

וסבא, לא שלי, ואני נמלטים.
הכי מהר שאפשר. קשיש מיותר.
בהילוך איטי מונוטוני מסודר,
עד שכלום, בעולם, שוב, לא נותר.