המכולת של אברם יושבת על צומת הרחובות עכו ושומרון בשכונה
צדדית בבאר שבע, איפה שאפילו לחתולים אין מה לאכול והם גוררים
את עצמותיהם הבולטות בין פחים ריקים מפסולת. שם נמצאת המכולת
ומשם באים הקונים.  
אל המכולת של אברם הגעתי מתוך סקרנות של מסע שורשים. אני ושני
אחי גדלנו על הסיפור של אברם מהמכולת. כילדה אני זוכרת שלברכת
ה'לילה טוב' אימי הייתה מוסיפה 'ותגידו תודה לאברם מהמכולת'.
הסיפור על אברם לבש כל פעם צורה אחרת והתווספו אליו כל כך הרבה
דמויות עד שלא ידעתי אלו חלקים ממנו אמיתיים ואלו המציאה אימי
כדי לעשותו לפיקנטי יותר. לכן, בגיל 20, חודשיים אחרי
שהשתחררתי מהצבא, נכנסתי לפיאט האדומה שלי והדרמתי עד באר שבע.
את הסיפור הזה סיפר לי אלי, הבן של אברם, ואני מביאה לכם אותו
כלשונו.
בגיל 56 אברם טמן באדמה את אישתו עמליה, עימה חלק מיטה,
משכנתא, ארבעה ילדים, לחשושי לילה ואהבה ענקית. הם הכירו בתור
ילדים ששיחקו בשכונה. בגיל 13 שפתותיהם נגעו לראשונה לרגע קצר
ובלתי נשכח ומאז לא נפרדו. את נשימותיה האחרונות עשתה עמליה
בתוך חיבוקו החם של בעלה, כשחיוך שליו ומלא השלמה על פניה.
השכנים ניבאו רעות, כמעט התערבו על כמה זמן נשאר לאברם מהמכולת
לחיות, כיוון שאף אחד לא האמין שיצליח לקום בבוקר ללא עמליה
שלו.
בחודשים הראשונים אברם היה כצל מהלך, עשה רק מה שהיומיום
התובעני דרש ממנו. הילדים תפסו פיקוד על הבית ועל המכולת, דאגו
לכל מה שהיה צריך לדאוג לו. אברם העביר את הימים בישיבה על
השרפרף הירוק מאחורי הדלפק במכולת ואת הערבים בבהיה על העוברים
ושבים ממרפסת הדירה הקטנה. בלילות היה שוכב במיטתו הריקה,
נזכר, כואב ומתגעגע.
מאז ומתמיד המכולת של אברם הייתה מרכז השכונה. אנשים נהגו לבוא
למכולת לא רק לצורך חידוש מלאי המקרר, אלא גם כדי להתעדכן
בענייני היום מבעד לשקיות המצרכים. אברם היה ידוע כבעל דיעות
איתנות בנושאים רבים וגם כשלא היה מבין באיזה נושא הצליח לדבר
מסביב כך שנשמע יודע דבר, אך אחרי שעמליה פרשה מהחיים המלים
בפיו התמעטו. כך קרה שהפך בעיקר לאוזן קשבת ונראה שעתה התחבב
אפילו עוד יותר על הקונים מאחר ואנשים אוהבים להרגיש שיש מי
שמקשיב להם. נשות השכונה היו פותחות בפניו את ליבן, מספרות על
מעלליהם של בעלים עצלים, ילדים סוררים ומטלות בית משמימות. גם
הגברים לא חסכו מלים. ואברם, כמו תיבה ענקית, ספג את הכל. היה
שומע, מהנהן בחצי ניד בין פיסקה לפיסקה, לעתים כשהיה לכך צידוק
זוית אחת של פיו הייתה מתרוממת למשהו שהזכיר חיוך ופעמים היה
רק מביט בעיניים מבינות. אך אל לכם לטעות ולחשוב שאברם סבל
מהתפקיד אליו נקלע. לא ולא. אברם היה שותה בשקיקה את הסיפורים
ואם להאמין לאבחנה של בנו אלי אז בזכות הסיפורים הללו הצליח
אברם לצאת כל בוקר ממיטת געגועיו.
מבין כל הסיפורים, הכי אהב לשמוע סיפורים של הלב. לא דברים
שקרו כך או אחרת, אלא רגשות שצפו ועלו, אכזבות וסליחות, תחושות
של אושר או עצב חזק ואמיתי. ועוד יותר מאלו אהב לשמוע על
אהבות. אהבה בין גבר לאישה, כזו שמרנינה את הלב, שמחסירה פעימה
או מאיצה את הדופק. כשהיה שומע על האהבות הללו היה חושב על
עמליה שלו וחי עוד קצת את אהבתם, מתמלא מכוחה.
כך עברו חודשים, שהתווספו לשנים וממקום מושבו מאחורי הדלפק
התמלא אברם בעוד ועוד סיפורי חיים, מלים ותחושות, אהבות
ובגידות.
בשל העדפתו המובהקת לסיפורי אהבה, עם אברם גם שיחה על נקיון
תריסים הייתה עשויה לבסוף להתגלגל לסיפור שבינו לבינה. הוא שמע
כל כך הרבה סיפורי אהבה עד שפיתח אליהם שמיעה מיוחדת. עם הזמן
למד לשמוע מעבר למלים. היה מבחין בתזוזת אצבעות, בעפעוף מהיר,
וריד בצואר, רעד בקול, בליעת רוק, עצימת עין, אנחה בלתי נשמעת.
כל אלה התווספו לסיפורים והשלימו את מה שהמלים לא יכלו לספר,
את מה שאפילו האדם שישב מולו ואמר את אותן המלים לא ידע על
עצמו. כל הפרטים הללו תהחברו אצלו בראש, ואולי בלב, לכדי תמונה
צלולה וברורה והוא יכול היה לדעת מעל לכל ספק האם מדובר בסיפור
של אהבת אמת או סתם בעוד סיפור על איש ואישה.
כשאברם היה נתקל בסיפור אהבת אמת של אחד מהקונים במכולת, ליבו
היה נמלא אושר עצום ולרגע אחד קטן היה מרגיש ממש את עמליה שלו
לצידו מניחה עליו את ידה המנחמת והמוכרת. ברגע שכזה אברם היה
כל כך אסיר תודה לאדם שמולו וכדי להכיר לו טובה היה באותו יום
פוטר אותו מתשלום ומניח לו ללכת עם שקיותיו לביתו בלי שיצטרך
לפתוח את ארנקו.
השמועה נפוצה בשכונה. מפה לאוזן העבירו את הידיעה שבמכולת של
אברם אפשר לקנות באהבה. תוך זמן לא רב החלו להגיע קונים
משכונות סמוכות ואחר כך מכל רחבי העיר. כל שבוע התרבו הקונים
ואברם מצא עצמו יושב שעות שלמות ומאזין לסיפורים של אנשים
שמעולם לא פגש, אשר חשפו בפניו את סודותיהם הכמוסים ביותר
בתקוה לזכות בפטור מתשלום.
הייתם מצפים שמהר מאוד המכולת תפשוט רגל ותיסגר עקב חוסר
הכנסה, אך לא כך היה. מסתבר שדי קשה למצוא אהבת אמת, לא בכל
יום היה אברם נתקל בסיפור של אהבת אמת. אפילו לא בכל שבוע.
אפשר לומר שהם היו די נדירים, המקרים הללו, בהם היה זוכה לחוש
על עורפו את מגע ידה של עמליה.
אני מניחה שתופתעו גם לשמוע, שבמרוצת הזמן הגיעו למכולת אנשים
שבכלל לא ידעו על עסקת ה"מוצרים תמורת אהבת אמת". הם באו כדי
לספר לאברם את סיפורם ולשמוע ממנו חוות דעת. הם רצו לדעת האם
הסיפור שלהם הוא כזה של אהבת אמת או סתם עוד סיפור. לפעמים
המספרים היו יוצאים מהמכולת בפנים מאירות, לא בשל קניה חינם,
הם לא באו בשביל לחם או חלב, אלא פשוט כי היישר מהמכולת של
אברם היו הולכים לבן או בת זוגם, מכריזים על אהבתם ולעתים
אפילו מציעים נישואים עם או בלי טבעת.
השמועה על אברם פרצה את גבולותיה של העיר הדרומית והתפשטה אט
אט צפונה, מזרחה ולכל כיוון אפשרי. אנשים מרחוק, מכל הסוגים
והמינים הגיעו אליו כדי לבדוק לאן ממשיכים הלאה. הם רצו לדעת
האם הם מבזבזים זמן יקר, דמעות וכוח על בן זוג שכלל לא בשבילם
או שמא הם עלולים לפספס את אהבת חייהם ועליהם למהר ולעשות
מעשה.
לפעמים קרה שהאדם שהגיע לא ידע מאיפה להתחיל לספר. הוא פשוט
הגיע בפנים שואלות, משוועות לתשובות. במקרה כזה אברם היה מתחיל
לשאול שאלות כדי לדובב את האדם. כשזה היה מתחיל לדבר ולספר,
אברם היה מקשיב, רואה את מה שחיפש, מפשפש בסימנים שרק הוא היה
מבחין בקיומם ופוסק ללא היסוס.
מאחר ורבו כל כך הבאים למכולת, אברם, או יותר נכון אלי, החליט
די מהר לשים סוף לקניות חינם, גם אם היה מדובר בסיפור טהור על
אהבת גבר לאישה. במקום פטור מתשלום, העיסקה שינתה פנים והפכה
להיות קצת יותר ריווחית. כל אדם שהגיע למכולת על מנת לקבל
תשובות, נדרש לקנות לפחות מוצר אחד, כל מוצר שהוא. באם הפסיקה
הייתה 'אהבת אמת', היה רשאי הקונה המאושר לקחת לו שני מוצרים
ללא תשלום. אם ניתנה החותמת 'עוד סיפור' היה אותו אדם יוצא
מהמכולת עם המוצר היחיד שרכש וברוב המקרים גם עם חלל בלב.
המכולת שגשגה ושילשה את רווחיה, אפילו עשו שיפוץ קטן. גם אנשי
השכונה היו מרוצים מהפופולריות לה זכתה המכולת כיוון שעל גלי
הצלחתה פרחו גם עסקים קטנים נוספים. אפילו העירייה גילתה עניין
בשכונה הנידחת והקימה גן שעשועים קטן עם כמה ערוגות גרניום
סביבו.
שמחה וששון? לא בדיוק. כדרכם של סיפורים, גם לסיפור הזה יש
סוף. ומכיוון שהסוף הוא בעצם מה שלוקחים הלאה, אני ממליצה למי
שאוהב סופים יפים לעצור פה ולהסתפק בגינה המטופחת ובמכולת
המשגשגת. החיים קצת פחות מחייכים.
היום, 26 שנה מאז מותה של עמליה, אברם כבר זקן בשביל לראות
ואוזניו עייפות בכדי לשמוע. המכולת הפכה להיות קיוסק קטן ועלוב
למדי המנוהל ללא הצלחה יתרה על ידי הבן הצעיר של אברם, האח של
אלי. אברם עדיין יושב על השרפרף הירוק, אך היום הוא ממקום תחת
עץ מט ליפול בחצר המוזנחת, לא רחוק מנדנדה מעלת חלודה. הוא חי
באותה דירה קטנה עם אישה אחת שאת שמה איני זוכרת, אותה פגש
במכולת שלו לפני 12 שנים. כמו כולם, גם היא באה עם סיפור
באמתחתה ואברם פסק "עוד סיפור", אך במקום להניח לה לחמוק בפנים
נפולות הציע לה להישאר לכוס תה ממותק והיא הסכימה. מאז היא שם.
מאותו היום הפסיק אברם לראות מעבר למלים וטעה בפיענוח הסימנים.
השמועה על 3 זוגות שהתחתנו אל תוך נישואים אומללים ועוד 4
אהבות אמת שהתפרקו ללא סיבה נראית לעין התפשטה כמו אש בשדה
קוצים ובתוך שבועיים חדלו להגיע מספרי הסיפורים ונשארו רק
הקונים הרגילים מהשכונה.
במהלך השנים גם הקונים הרגילים הדלדלו מאוד כיוון שאוזנו של
אברם כבר לא הייתה כל כך קשבת והסופר החדש שנפתח שני רחובות
ליד היה הרבה יותר מזמין.
זה הסיפור שסיפר לי אלי על כוס קפה שחור ועוגיות 'עבדי'
מלוחות. את אברם לא יצא לי לראות באותו יום, אך אלי הבטיח
למסור לו תודה בשמי.