וויסקי ב-11 בבוקר זה גם הרגל מגונה.
לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר שותה את הוויסקי הזה ב-12
בבוקר.

"כוס נמוכה, חצי קוביית קרח ותזרים את הבלאק לייבל עד שאני
אגיד די." אמרתי לברמן.
"מטביע את עצמך בשתייה אה? הנשים האלה.." זרק לי הברמן עם חצי
חיוך, חצי הבעת סלידה קלה.
"פשוט תמזוג." לא רציתי לשמוע כלום חוץ מהשיר הזה ברקע והצליל
של קוביית הקרח מרקדת לי בוויסקי.

"אתה בא לפה הרבה לבד בזמן האחרון..." אמרה לי אחת המלצריות.
"כן... הכי טוב לבד" גיחכתי לעברה.

הרגשתי כמו על במה, כל העובדים הסתכלו עלי והתלחששו, כל
העיניים עלי.
באמת באתי כבר כמה לילות לבד לפאב הזה, לא כי לא היה לי עם מי
ללכת, פשוט רציתי לבד.
נמאס לי לשמוע אנשים.
אנשים מסבכים הכל.
החיים נועדו להיות פשוטים- בן אדם נולד, נושם, ניזון, מתרבה
ומת.
ככה זה נועד להיות לעזאזל, מאיפה הגיע הרגש?

"עוד כוס" ביקשתי מהברמן.
הוא מזג הפעם קצת יותר.
לקחתי שלוק, ועוד שלוק.
השריפה הזאת של הוויסקי בגרון הייתה הדבר היחיד שהדחיק את
השריפה הזאת בתוכי.
השריפה הייתה שם, היא תמיד שם.
מנסה לפרוץ החוצה אבל לא, אני אכבה אותה. או לפחות אמנע ממנה
לצאת.

"אחי, אתה בסדר?" שאל הברמן עם עניין אמיתי בקול שלו.
"תגדיר בסדר." עניתי.
מבחינתי בסדר היה להיות בחיים. והייתי חצי-בסדר.
היה לי דופק, נשמתי, הכל היה תקין על פני השטח, אבל מבפנים
השריפה עדיין השתוללה.

השיר בפאב התחלף ל- johny cash- hurt.
זה סימן חשבתי לעצמי.
סימן למה? סימן שצריך עוד כוס.
הפניתי את הכוס לברמן בבקשה למילוי.
"אולי תשתה משהו פחות חזק? אתה לא נראה כמו אחד שיכול להחזיק
את הוויסקי."
"אני בדיוק בודק את זה, תמלא".

שלוק ועוד שלוק ועוד שלוק וכך הסתיימה לה הכוס בלגימה.
השריפה בגרון התחזקה אבל עדיין השריפה בפנים השתוללה.

כל כך שורף.
הריאות, הכבד והלב הכל עלה באש.
רק הוויסקי מרגיע אותה, את אותה השריפה האימתנית.
האש רקדה מסביב ללב, חונקת ושורפת, פוצעת ומצחקקת.
לא יכולתי לעשות כלום, הרגשתי איך כל האיברים שלי עולים באש,
בעיקר הלב.

"כמה אני חייב לך?" שאלתי את הברמן.
"עזוב, היום עלי."
איזה כלי.
"תודה. אפשר עוד אחד לדרך?" הייתי חוצפן אבל לא היה לי אכפת,
הייתי חייב להדחיק את השריפה בתוכי.
"אנג'וי" חייך הברמן ומזג לי שוט שמן של וויסקי ועוד אחד
לעצמו.
"לחיים!" הוא אמר.
"אתה תשתה לחיים, אני פשוט אשתה." עניתי.

רצתי הביתה כי הרגשתי שהשריפה בתוכי עוד שניה ואוכלת את כולי!
הרגשתי אותה עוד רגע פורצת החוצה ושורפת אותי!

הגעתי סוף-סוף הביתה באמת בדקה ה90.

"לאאאאאאא!" צעקתי ברגע שנכנסתי הביתה.
אחי היה בשירותים...
כוסעמק, לא הייתי צריך לאכול את החומוס הזה, אה?