הסיפור מבוסס על אמת, אני מבוסס רק על שקר...

זה היה היום שבו החיים שלי התחילו.
היום שבו ראיתי אותה לראשונה.
עבדתי כמוכר בדוכן קפה מצ'וקמק בפינת הרחוב.
כל יום בין 12 ל-1 בצהריים היא הייתה באה, מתיישבת על הספסל
מול הדוכן שלי וקוראת את הספר שלה.
ספר מאיים למראה, עבה ועם כריכה שחורה.
היא הייתה שקועה כל כך בספר שלא ראתה איך הלב שלי היה משמיע
אנחה עדינה כל פעם שהיא הייתה קמה והולכת.
חודש ימים ראיתי אותה באה, יושבת, קוראת והולכת.
אחרי חודש צברתי מספיק אומץ ומספיק קפה בדם כדי לקום ולגשת
אליה.
מקרוב היא הייתה עוד יותר עוצרת נשימה- שיער בלונדיני חלק כמו
קש, עיניים שחורות עם עומק של תהום ועור לבן חלק עם שפתיים
אדומות.
ממש התגלמות כל הפנטזיות שלי.
"היי" משפט הפתיחה הכי טוב שהצלחתי למצוא באותו רגע.
"היי..." היא אמרה בלי להרים מבט מהספר.
"אממ את רוצה אולי קפה?" קברתי את עצמי בחיים שם!
"לא תודה, לא שותה קפאין..."
"אוקיי... טוב אממ סליחה על ההפרעה" תבוסתן שכמותי!
הסתובבתי והתחלתי ללכת משם ופתאום הבלתי יאומן קרה - המלאכית
הזאת קראה לי.
"היי אתה, הבחור של הקפה חכה שניה..."
הסתובבתי אליה בהלם מוחלט, לא ציפיתי לזה בכלל.
"כן?" הקול שלי נשבר באמצע מהלחץ.
"רק שתדע שאני שמה לב שאתה מסתכל עלי כבר חודש... זהו משוחרר"
הטילה את פצצתה עם חיוך מתקתק על שפתיה.
"מה? לא... אני לא... פשוט מאחורייך יש אוטו ש... טוב אני משקר
גרוע. נכון הסתכלתי, סליחה" לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
"זה בסדר... אם זה היה מפריע לי הייתי אומרת משהו לפני חודש
לא?"
"הגיוני... טוב תקשיבי אני פשוט אגיד את זה - את רוצה לצאת
פעם?!" הייתי מוכן לשמוע כבר את ה"יש לי חבר מצטערת" המקולל
הזה.
"סוף סוף... כן אני אשמח. זה המספר שלי" רשמה את הטלפון שלה על
חתיכת נייר מעוכה שהוציאה מהתיק שלה והביאה לי.
 חייכתי, הסתובבתי והלכתי. כל כך רציתי לרוץ הביתה ולהתקשר
אליה, ממש כמו ילדה קטנה שקיבלה גור כלבים חדש!

חיכיתי שלושה ימים, השלושה ימים הכי ארוכים שהיו לי בחיים, ואז
התקשרתי.
זה היה יום שישי והייתי בטוח שהתקשרתי מאוחר מדי והיא כבר
התפכחה ולא תרצה לצאת והאופוריה שהייתי מצוי בה תעלם כלא היתה
מעולם.
"היי... זה הבחור מהדוכן קפה... מה קורה?" לא מאמין ששכחתי
לשאול את השם שלה או לאמר לה את שלי! אדיוט...
"אוווו היי... חשבתי שלא תצלצל. לאן יוצאים?" היא האחת! הייתי
משוכנע בזה!
אספתי אותה ונסענו לאיזה פאב בתל אביב והדייט היה מדהים, היא
אהבה אותה מוזיקה כמוני ואפילו שירתה בבסיס שלי שנה לפני
שהגעתי אליו.
הדייט נגמר והחזרתי אותה הביתה, היא נישקה אותי על הלחי חייכה
ויצאה מהאוטו.
אני נשארתי חונה שם עם המנוע דולק רק מסתכל עליה נכנסת לבית
שלה ופתאום היא הסתובבה חייכה אלי וסימנה לי עם היד לבוא.
יצאתי מהאוטו, התחלתי ללכת לקראתה, הסתובבתי חזרתי לאוטו,
כיביתי את המנוע ולקחתי את המפתחות נעלתי והמשכתי ללכת אליה.
היה לנו לילה מדהים, הסקס הכי מטורף שהיה לי בחיים.
בבוקר קמתי הסתובבתי אליה ומצאתי פתק: "בוקר טוב. קוראים לי
דפנה דרך אגב, יש קפה במטבח ואני הלכתי לעבודה. תהיה בקשר"
הרגשתי מנוצל אבל בדרך הטובה!

מפה הקשר בינינו נהיה מדהים יותר ויותר, דייטים מופלאים, סקס
מטורף והמון אהבה.
ככה זה היה שנה וחצי.
היינו מאוהבים עד השמיים, כל החברים שלה השתגעו עלי והיא...
היא הייתה מדהימה רק חייכה והסתכלה עלי, בחנה איך התנהלתי  ליד
אנשים, איך התביישתי מהחברים שלה ואיך תמיד הסתכלתי עליה עם כל
האהבה בעולם.

ביום שהיינו שנה וחצי ביחד החלטתי- זהו! היא האחת, אני רוצה
להיות איתה לנצח.
מכרתי את האוטו באותו היום לשכן שלי שרצה אותו כבר המון זמן
וקניתי טבעת.

אמרתי לה לפגוש אותי במקום שבו היכרנו.
היא הגיעה לדוכן הקפה שעבדתי בו פעם ושם חיכיתי לה.
כנראה מישהו למעלה רצה לעשות את זה עוד יותר קיצ'י אז התחיל
לרדת גשם ברגע שהיא הגיע.
ירדתי על ברך אחת ישר לתוך שלולית מטונפת שהייתה שם למרבה
האירוניה והצעתי לה.
היא התחילה לבכות וצעקה עלי בטון הכי מתוק בעולם "כן! ברור!"
וככה התארסנו.

היחסים בינינו נהיו עוד יותר טובים.
הכל נראה כמו סרט אהבה אמריקאי עם המון קלישאות והקיצ'יות זרמה
כמו מים. נהנתי מכל שניה.

עברנו לגור ביחד בדירה קטנה ומסריחה בתל אביב והאהבה בערה.

יום אחד סיימתי מוקדם את המשמרת שלי בעבודה והחלטתי להפתיע
אותה בבית עם זר פרחים, קיצ'י כמו תמיד.
הגעתי הביתה, הכנסתי את המפתח למנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי
הביתה ושם היא הייתה - יפה כמו תמיד, עם המבט המאוהב שלה.
משהו אחד היה שונה מתמיד- המבט לא היה אלי, הוא היה לבחור שהיה
איתה במיטה.

הסתובבתי ויצאתי מהבית כשהיא רודפת אחרי.
תפסתי ישר מונית ונסעתי. לא ממש ידעתי לאן העיקר רחוק משם.
אחרי נסיעה של שלוש שעות ו300 שקל ששילמתי לנהג מונית הוא
הוריד אותי בבית הישן שלי שעדיין היה בבעלותי.
נכנסתי הביתה כאילו לא קרה כלום.
רציתי לישון, רק לישון.
לא הצלחתי להרדם.
עדיין לא בוכה, עדיין לא צועק, עדיין לא כועס, עדיין חי.
החלטתי לקחת כדור שינה- זה בטוח ירדים אותי.
אז לקחתי. ולקחתי. ולקחתי ולקחתי עד שלא נשארו כדורים בקופסא.
נירדמתי.
מעניין אם היא הייתה בהלוויה. מעניין אם היא בכתה. מעניין...

"תתעורר אדיוט! אתה שופך את כל הקפה! אם אבא שלך לא היה חבר
טוב שלי הייתי מפטר אותך כבר מזמן!"  צעק עלי הבעלים של הדוכן
קפה.
התעוררתי וראיתי שנירדמתי באמצע המשמרת על הדוכן.
היא הייתה שם, בספסל מולי, יושבת וקוראת את הספר המאיים שלה,
העבה עם הכריכה השחורה ורק מחכה.

פנטזיות לא אמורות להתגשם, הפנטזיה אף פעם לא תהיה כמו שחלמת,
עדיף להמשיך לחלום...