[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בתאריך ה- 25 בספטמבר 2005 זה קרה.
אילו האירועים שהובילו להרס:

"אתה יוצא מהבית עייף, אתה חזור הביתה עייף, אתה אף פעם לא
מדבר איתי יותר, מה עובר עלייך?"
אמא והחפירה של הבוקר שלה.
"אני בסדר אל תדאגי. אני הולך לעידו. אחזור בערב או משהו"
יצאתי.

נמאס לי!
נמאס לי לחייך בכוח בשביל הבני זונות האלה!
נמאס לי לספר כמה שהציונים שלי גבוהים וכמה שהעתיד שלי הולך
להיות מבריק!
נמאס לי לראות אותם מתלחששים ביניהם ואז מחייכים אלי בצביעות!
הם תמיד שם, נמאס לי מהם!

הגעתי לעידו אחרי איזה חצי שעה של רכיבה על האופניים החדשות
שאמא קנתה לי כי אני "תלמיד כל כך טוב".
מעניין מה היה קורה אם הם היו יודעים שהתלמיד הכי טוב שלהם
גונב כסף מאמא בשביל סמים. זה בטח היה מזעזע את הבני זונות!

עידו ישב שם כבר מוכן להדליק, רק היה צריך לשמוע אותי מאשר.
אישרתי.
הוא עישן את שלו, אני את שלי ושנינו נפלנו לאחור עם המוזיקת
צרחות/ בכי מהדהדת לה ברקע האפלולי משהו של המרתף של הבית של
עידו.

"יום יבוא עידו... יום יבוא והם יצטערו על כל הצביעות ועל כל
הפעמים שלקחו אותי כמובן מאליו והתעלמו ממני. אתה עוד תראה. הם
יצטערו"
שנאתי אותם כל כך! את כולם.
עידו רק הסתכל עלי במין מבט חצי סימפטי חצי מפוחד כזה והסתובב
חזרה עם העיניים לתיקרה.
שיר אחד נגמר, ועוד אחד ועוד אחד.
ככה ניראו רוב הימים שלי, חיים בזהות כפולה.
מבחוץ הכל אצלי היה רגיל, סתם עוד ילד מין השורה, עוד כבשה
בעדר, אבל מבפנים כעסתי. שנאתי. כאבתי...

הגיע הזמן לחזור הביתה, כבר מאוחר ומחר יש מבחן חשוב
במתמטיקה.
הם כולם מצפים ממני להצליח, אם לא אני אז מי? הבן האהוב שלהם.
פרי גאוותם.
אני שונא אותם!

08:00 - הגעתי לכלוב שלהם, הם כולם מחכים לי בכניסה לראות אם
אני מוכן להופעה.
כל המורים מחייכים אלי ואומרים לי בוקר טוב, כל התלמידים
מסתכלים עלי כאילו הייתי איזה חיזר.
08:10 - המבחן מתחיל. זמן לנצנץ.
09:00 - סיימתי. זה היה כל כך קל.
09:45 - ההפסקה. ההפסקה התנהלה כהרגלה. אני ועידו ישבנו בחוץ
הרחק מכולם, מעשנים לנו בשקט.
"אתה תראה עידו. הם ישלמו על המבטים, על הביטחון העודף. אני
אשאיר את החותם שלי על העולם!"
עידו הסתכל עלי שוב במבט חצי מבין חצי מפוחד.
10:15 - חזרה לשיעור. שיעור תנך, המקצוע השנואה עלי.
"אלוהים ברא את האדם בצלמו" זה מה שאני שומע מהמורה.
לא יכול להיות שמלמדים אותנו שהאלוהים הכל יכול והאין סופי
שלהם הוא חתיכת חרא, נכון?
כי זה מה שאני מבין. אנשים הם חרא.
11:00- צלצול. זמן ללכת הביתה, יום קצר.

18:00 - הטלפון מצלצל. אמא עונה.
18:05- "יונתן בוא לפה מיד!"
מה היא רוצה עכשיו?!
"כרגע דיברתי עם המורה שלך למתמטיקה בטלפון. היא אומרת שהגשת
במבחן טופס ריק! למה שתעשה דבר כזה?"
היא כבר כמעט בוכה. עדיין לא, אבל ממש כמעט.
"כי לא אכפת לי אמא. ציון זה רק מספר. זה לא מי שאני, מתי
תביני שאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט?!"
צרחתי עליה תפסתי את המעיל שלי ויצאתי בגשם החוצה.
עכשיו היא כבר לא כמעט, היא בוכה. הרגשתי רע עם עצמי.

19:07 - הגעתי לעידו. הוא היה כרגיל במרתף, מעשן. התיישבתי
לידו, הנהנתי לו בהסכמה הראש שהוא הציע לי גם.
19:28- אנחנו מסטולים לגמרי.
"אני שונא אותם עידו! שונא אותם כל כך!"
דמעות ירדו, לא יכול להיות שאני בוכה. אני כועס לא עצוב, אבל
עובדה הדמעות ירדו.
עידו הסתכל עלי במבט חצי עצוב חצי מפוחד.
"הם ישלמו עידו. הם יצטערו שאני לא אהיה פה. הם יצטערו!"
ישנתי אצל עידו כי לא רציתי לחזור הביתה. לחזור לשיגרה
המזויינת שלי.
שונא אותם, שונא את הבני זונות!

21:36 - עליתי למעלה, לסלון של עידו. חיפשתי את השירותים אבל
בטעות נכנסתי לחדר של אבא שלו.
הדבר הראשון והאחרון שראיתי היה הארון זכוכית שלאבא של עידו,
יותר נכון מה שהיה בתוכו. אקדח.
21:40 - אני במרתף, מעשן והאקדח בידי.
מעניין למה אבא של עידו שומר אקדח בבית ועוד במקום כל כך חשוף.

"עידו, הם ישלמו עידו! אתה שומע? כולם ישלמו!"
עידו הסתכל עלי במבט מפוחד. לא חצי חצי, מפוחד לגמרי.
21:59 - נרדמתי.
08:12 - אני ועידו מגיעים לבית הספר, לכלוב שלהם, בואו תסתכלו
עלי אני כאן!
שוב פעם המורים מחייכים, לא יכולים לקבל די ממני, התלמיד הגאון
שלהם, פרי גאוותם.
התלמידים כרגיל שופטים אותי במבטיהם, דנים אותי למוות.
09:45 - הפסקה.
כרגיל ישבנו הרחק מכולם, הרחק מהמשפט.
"אני שונא אותם עידו! מגיע להם לשלם!"
עידו הסתכל עלי במבט מוזר, לא עצוב, לא מבין ואפילו לא מפוחד,
הוא חייך.
10:15 - האמבולנס הגיע.
10:19 - האמבולנס עזב.

11:36 - המנהלת קראה לי לחדר.
"יונתן מצאנו את זה נראה לי שזה שייך לך"
11:37 - פתחתי את הפתק.
יונתן. אתה צודק. הם שופטים, הם צבועים, הם כאלה והם לעולם לא
ישתנו, אבל אתה יונתן, אתה המחר שלהם, התקווה שלהם. גם אם אתה
לא מבין את זה, אתה מה שמחזיק אותם יציבים במקום שלהם. אל תשנא
אותם. הם אוהבים אותך. אני אוהב אותך. היה שלום יונתן"

אילו רק הייתי שם לב, אילו רק הייתי שואל, אילו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא שלך כל כך
טיפשה שהיא רואה
תמרור עצור היא
באה לתת לו
כיף.


-מילון לקללות
עסיסיות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/07 10:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'וני סטריינג' גרין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה