דממה שררה ברחבת החנייה של בית העלמין. צלליות אנוש לבושות
במיטב המחלצות יצאו בדומיה ממכוניותיהם. מרים אמו של קים
הקרינה קדרות, ספונה בתוך עצמה ומפעם לפעם גלשה דמעה על לחיה
החיוורת. קים, אחיו ואחיותיו והאסופה הסובבת אותם נעו באטיות
חרישית, קים שולח מבט לעבר אמו אשר הרכינה ראשה לעבר בעלה
השוכב ללא רוח חיים בארון הקבורה.
שישה גברים חסונים לבושים לבן הרימו את הארון וצעדו ללוות את
חברם המנוח בדרכו האחרונה. מבטם העגום העיד על עצבותם לנוכח
המציאות האובדנית שבה המנוח קיפד את חייו בתאונה במקום
עבודתו.
הנאספים פסעו בעקבות בני המשפחה לעבר בית העלמין ובראשם הילך
איש הדת המקומי אשר סלסל חרישית פסוקי תפילה לעילוי נשמת
המנוח.
תחושת האובדן והריקנות נישאה בחלל, קים איבד את אביו, אמו
איבדה את בעלה ואבי ילדיה, ושניהם נתייתמו מאהבתם הגדולה. רוני
הילך לצדו של אחיו קים ודמעות זלגו מעיניהם מעת לעת. מרים
הבחינה בכך וסימנה לרוני לסעוד אותה מעברה השני ובחום מלטף
הושיטה ידה והקיפה את מותניו. לילי אחותו של רוני שילבה ברכות
את ידה בידו ובידה השנייה אחזה בדבי הקטנה אשר עדיין לא קלטה
את המתרחש סביבה. אמה חשה במבוכתה והסבירה לה שאבא לא יבוא
יותר. דבי הקטנה הפנתה את מבטה והבחינה בדוק של דמעות אשר ניבט
מעיניה היפות של אמה.
לכל האסופה נראה כי המרחק לחלקת הקבר רב, קצב הליכתם אחרי
הארון מדוד ואטי, הוזים בהקיץ, מושכים זמן כאילו להוכיח
שהאובדן אינו מציאותי ומרטין השוכב בארון הקבורה יקיץ לפתע
ויקום על רגליו. קים הרים את מבטו והתבונן בצועדים שהילכו אחרי
המשפחה. הוא הבחין בדמויות מוכרות, מכרים של אביו ואמו,
ובאנשים שלא ראה מעודו, אשר באו וכיבדו את אביו המנוח בדרכו
האחרונה.
לפתע הגביה איש הדת את קולו וברעד הספיד את המנוח לעילוי
נשמתו. לשמע מילותיו הזילו דמעה כל הנאספים אשר פסעו מאחור,
מרים וקים פרצו בבכי קולני כשנושאי הארון פנו באופן בלתי צפוי
לעבר השביל אשר לימינם. עתה חדרה לתודעתם ההכרה שבתוך צעדים
מספר יגיעו לחלקת הקבר של אביהם וייפרדו ממנו לנצח.
רוני החל למרר בבכי ואחיותיו החלו מבכות אחריו. דבי הרימה את
עיניה והבחינה בדמעותיה של אמה. היא השתחררה מאחיזתה של לילי
ונדחפה בין אימה לרוני, אשר אפשר לה לעשות כרצונה.
תפילתו של איש הדת נישאה בקול והנוכחים האזינו לה בקשב רב.
כאשר הרים את ידו, עמדו נושאי הארון בדומיה, חלקם מחו דמעה.
הקברנים הניחו קרשים ארוכים על פני חלקת הקבר והורו בלחש
לנושאי הארון להניח את הארון על קרשי הבור הפתוח. הגברים נעו
בפסיעות מדודות לעבר הבור הפעור. קים ואמו ניצבו מולם בשורה
הראשונה, קרובים לארונו של יקירם.
איש הדת סיים את תפילתו ופתח בדברי ניחומים בפני הנוכחים,
"התכנסנו כאן היום בכדי לחלוק כבוד אחרון לאבא של כולנו, אדם
יקר, אב למופת ובעל אוהב, מי כמונו יודע כמה רצה ואהב לחיות
והנה כבה נרו והלך לעולמו." איש הדת השתהה מעט והפסיק את שטף
דבריו. אמו של קים נשאה קולה בבכי, קים חיבק אותה בחום ואט אט
קול בכיה הלך ונמוג. איש הדת נשא עיניו למרומים ונשא תפילה
בקול חרישי, כאשר כל הנוכחים עונים לו "אמן".
הקברנים מתחו חבל מתחת לארון, לפתע נראה כי הארון מאבד משיווי
משקלו, אך הללו בקצב מהיר ואחיד הורידו אותו אל קרקעית הבור.
מרים הניחה את ידה על עיניה, הרגע המכאיב היה קשה עבורה, ידה
הנותרת אחזה בזר פרחים צנוע, לצדה עמדו דבי ולילי, אוחזות גם
הן בזרי פרחים.
איש הדת רכן, הרים חופן אדמה בידו וקרא "מעפר באת ואל עפר
תשוב" ופיזר את העפר על גבי ארונו של המנוח הנמצא בתחתית הקבר
מימין לשמאל. הוא הישיר מבט לעבר האבלים וסימן להם לעשות
כמותו. הללו נענו לבקשתו והחלו מתכופפים, חלקם פניהם נפולות
וחלקם מוחים דמעה, מרימים מלוא החופן אדמה טרייה ומפזרים על
ארונו של המנוח.
איש הדת סימן למרים ולילדיה לנהוג בדומה. דבי רכנה מטה והרימה
בידה הקטנה חופן אדמה, מחכה לבאות, ובידה האחרת אוחזת את זר
הפרחים. דבי הרימה את ידה והראתה לאמה את ידה המאוגרפת. מרים
הבחינה בכך והרימה גם היא חופן אדמה, בעקבותיהן פעלו ילדיה
הנוספים.
איש הדת הביט אל עבר המשפחה והוסיף מילות נחמה אחרונות. "משתתף
אני בצערכם, אני מקווה שיהיה לכם עתיד טוב והצלחה בכל אשר
תפנו, על אף אובדנו הגדול של בעלך ואביכם היקר, זהו רצון
הבורא".
הוא הניד בראשו, מסמן למשפחת הניפטר לפזר את תוכן אגרופם על
פני הארון והם בבכי חרישי השליכו את קומץ האדמה לעבר הבור
הכרוי לפניהם. מרים הביטה בעצבות אל עבר ילדיה קים ורוני
והורתה להם להניח את זרי הפרחים על רגבי העפר שנערמו מעל הקבר
הטרי.
דבי הבחינה במעשיהם, הישירה מבט לעבר אמה ושאלה: "אימא, הפרחים
יפים ונודף מהם ריח טוב, למה שלא נשים אותם בבית בתוך אגרטל?"
מרים התכופפה ולחשה: "דבי, הפרחים הם לאבא".
"אבא לא יחזור יותר?" מיהרה דבי לשאול.
"לא", השיבה האם ברכות, "דבי, כשיבוא היום כולנו נלך בדרכו של
אבא".
דבי מהנהנת בראשה לעבר האם, מביטה לעבר הקבר הטרי וממלמלת בקול
ילדותי: "אבא, אני אוהבת אותך".
דמעות ירדו מעיניהם של בני המשפחה לשמע דבריה של דבי. יבבות
הצער נשמעו היטב ונקלטו באוזניהם של קהל המלווים. דבי הושיטה
את ידה לעבר הבור הפתוח, פותחת את אגרופה הקמוץ והניחה לזר
הפרחים ליפול על ארונו של אביה.
הקברנים הביטו בה בצער והסבו פניהם לעבר איש הדת שסימן להם
בידו לכסות את הארון באפר, הם החלו לדחוף את ערמת העפר באמצעות
אתים ולכסות את הקבר.
מרים וילדיה התרחקו מעט מהקבר והסובבים החלו לצעוד מלפנים בכדי
ללחוץ את ידה של האם ולנחם אותה על אובדן יקירה. קומץ אנשים
בעל מראה מכובד ולבושים בהידור התקרבו אל חלקת הקבר והניחו
עליה זר פרחים ענק שזור כעיגול עליו מופיע הכיתוב 'לחברינו
היקר מרטין' ובכתב קטן יותר נרשם 'לעולם לא נשכח אותך'.
כמה אנשים אשר הביטו בנעשה זזו לאחור ואפשרו למניחי הזר מעבר
לכיוונה של מרים. הם לחצו את ידה ואת ידיהם של ילדיה הגדולים
ואיחלו להם הצלחה עתידית למרות אובדן האב בטרם עת.
אחד מהם אף הוסיף ואמר למרים: "אל תדאגי, אנחנו נדאג לכול."
קים רכן לעבר אמו ולחש באוזנה: "מי הגברים המהודרים האלה?"
"אלה בעלי המפעל שאביך עבד בו", השיבה לו מרים.
סביב, הנאספים החלו משיחים האחד עם השני. כפות ידיים נוספות
נראו לוחצות את ידיהם של מרים וילדיה. מרים מבקשת מקים שיקח את
אחיו ואחיותיו, ילך בעקבות המלווים לעבר הרכבים וישאיר אותה
לרגע קט ליד הקבר הטרי לבדה.
קים מילא אחר בקשתה, ומרים כרעה ברך, שלובות היו ידיה מעל
לראשה בתנוחה מיוסרת. דבי הסבה מבטה לאחור כשהבחינה באמה
השפופה מעל הקבר, השתחררה במהירות מאחיזתה של לילי ורצה
לעברה.
לילי הופתעה מכך ורצתה שתשוב אליה, אך קים הניח את ידו על כתפה
ואמר: "זה בסדר, תני לה ללכת".
דבי מיהרה להתיישב לצד אמה, עוטפת אותה באהבה מלטפת וזו מחזירה
לה אהבה ברכות יתרה, מעין נחמה פורתא. מרים הרפתה מעט את
חיבוקה ומחתה את דמעותיה, ילדיה האהובים המתינו לה מחובקים אף
הם בפתחו של בית העלמין.
"דבי, תגידי שלום לאבא", אמרה האם בקולה הרך.
דבי הרימה את עיני ה"עגל" התמימות שלה לעבר אמה ושאלה: "אימא,
למה אבא עזב אותנו?"
"אביך אוהב אותנו לנצח, כפי שאנחנו אוהבים אותו", השיבה האם
כשדמעותיה שבות ומציפות את עיניה, "הייתה תאונה ואביך נפגע
ונהרג כתוצאה מכך".
"מותר לי בבקשה לזרוק עפר עוד פעם?" שאלה דבי בקולה התמים.
"כן, ילדתי".
דבי הרימה בכף ידה הקטנה רגבי עפר והשליכה לעבר קברו של אביה.
פניה לבשו חיוך קל. מרים התרוממה על רגליה ואחזה בידיה הקטנה
של דבי. היא הבחינה במכוניות המתחילות להתרחק אחת אחרי השנייה
אל עבר כביש הגישה בדרכן לכביש הראשי ובילדיה הגדולים הממתינים
לצאתה מבית העלמין.
מרים החישה את צעדיה ועודדה את דבי: "קדימה, ילדתי, בואי נזדרז
ונצטרף לקים, רוני ולילי".
"אימא, מותר לי לרוץ?" שאלה דבי.
"כן, אבל בזהירות".
דבי החישה את רגליה הקטנות ורצה לעבר אחיה. מרים סובבה את ראשה
בפעם האחרונה לעבר מקום קבורתו של בעלה, שהתרוקן מכל נפש חיה
ומלמלה: 'מרטין, למה הלכת? אני אוהבת אותך בכל לבי.' דמעה
בודדת זלגה על לחיה. בית הקברות נראה לה כל כך שקט ונטול חיים,
מרטין לא היה רוצה להישאר פה! ושחה לתומה, 'סליחה אהובי, שמורה
לך אהבתי לעולם, מבטיחה אני לך לחנך את ילדינו לאור אישיותך
הנאצלת, כולנו לא נשכח אותך לעולם'.
במהירות מחתה את דמעותיה והבחינה בדבי נמצאת כמה פסיעות מלילי
אשר התכופפה קלות לעברה. לילי הרימה את דבי בזרועותיה מעלה
מעלה והאם הרחיבה את צעדיה לעומתם, חייכה אליהם מאופקת ואמרה
"בואו ניסע הביתה".
נהג המונית פתח את הדלת ומרים התיישבה לצדו. דבי הזדרזה לשבת
על ברכיה ומאחור התיישבו קים לילי ורוני. "לאן רצונכם?" שאל
בלחש. "סע בבקשה לביתי", השיבה מרים. הנהג הסיט את ההגה והביט
לצדדים בפנים מתוחות ועצובות והחל לנהוג את הרכב על פני הכביש,
פונה לעבר היציאה מבית העלמין. מרים הביטה בראי הקדמי והבחינה
ברוני ולילי הנושאים מבטם לאחור, נפרדים מאביהם כל אחד בדרכו.
היא לא נזקקה למילים בכדי לדעת מה עובר בלבם, מרים חשה בכאבו
של קים שליטף את ראשה של לילי ולחש לה: "אבא בשמיים שומר
עלינו, הוא לא נמצא שם לבדו".
למשמע המילים, מרים הסבה פניה לעבר הכביש ודמעות שוב מילאו את
עיניה. "אם אין לכם חשק ללכת בזמן הקרוב לבית הספר אני לא
אתנגד לכך", אמרה בקול יציב, "עליי להגיע בקרוב למקום עבודתו
של אביכם כדי לטפל בניירת. קים, אתה תדאג לאחיותך בהעדרי?"
"כן, אימא", השיב לה קים. שקט של הבנה שרר במכונית, ומרים מחתה
את דמעותיה. "אני משתתף בצערך", אמר לה הנהג. "תודה", השיבה לו
מרים בנימוס וניסתה לחייך בעודה מהרהרת בעתיד ילדיה, אך
לשווא.
הרכב נכנס לאזור מגוריהם. נהג המונית היה שקוע בנסיעה ומרים
כיוונה אותו לביתם. המונית נעצרה בכניסה לבית והנהג מיהר לצאת
במטרה לפתוח למרים את דלת הרכב, אך מרים כבר משכה בידית הדלת
ודבי ניתרה החוצה. מרים הניחה את רגליה מחוץ לרכב ונעמדה.
הילדים שישבו מאחור פתחו גם הם את הדלת והחלו לצאת מהרכב
במהירות, ניצבים על שביל הגישה לביתם.
נהג המונית התקדם לעבר האם ופנה אליה בנימוס: "גברת מרים, לאור
המקרה המצער, עומדת לרשותך בשבועות הקרובים שירותיה של עובדת
סוציאלית שמתמחה בנושא, זה כלול בביטוח ולא כרוך בתשלום". הוא
הוציא כרטיס ביקור מכיסו עם פרטיה של חברת הביטוח.
"לא, תודה, נסתדר, אנחנו משפחה חזקה", השיבה מרים לדבריו. הפעם
הצליחה לחייך מעט. הוא הושיט לה את כרטיס הביקור ומרים, אשר לא
רצתה לאכזב את הנהג, התרצתה ולקחה את הכרטיס, למרות שידעה
בוודאות שלא תנצל את האפשרות. "תודה, בכל אופן, שיהיה לך יום
נעים".
"חשוב לי להגיד שוב שאני משתתף בצערכם ומאחל לכם בהצלחה בהמשך
דרככם, למרות האובדן", אמר.
מרים פנתה לילדיה שהמתינו בכניסה לבית. הנהג קלט את המסר, פנה
לרכבו, התניעו ויצא לדרכו. קים התעשת, הוציא את מפתח הבית
מכיסו ופתח את הדלת, סימן בידו לאחרים להיכנס לפניו ולבסוף סגר
את הדלת אחריו. מרים הושיבה את ילדיה מסביבה ופניה אמרו הכול.
ברוך ואהבה הסבירה להם את המשמעות האמיתית הניצבת לפתחם. "מעתה
חיינו השתנו ואני זקוקה לעזרת כולכם כדי להמשיך בחיינו
הנורמטיביים למרות העדרותו של אביכם." ובעודם משוחחים נקישות
נשמעו על דלת הבית. "קים, תפתח את הדלת בבקשה", הורתה לו האם.
קים התרומם ממושבו ומיהר לפתוח את הדלת. הדוור עמד בפתח. "אני
משתתף בצערכם", אמר בעצב, הגיש לו מעטפה גדולה והוסיף, "ברכב
של הדואר יש כמה זרים בשבילכם".
"רוני, בוא תעזור לי עם זרי הניחומים", קרא קים.
מרים הסתירה את התרגשותה מכך והמשיכה לשבת על הספה בחדר
המגורים כשדבי ולילי לצדה. קים ורוני דאגו להכניס את הזרים
והודו לדוור. רוני סגר את הדלת וקים החל מקריא לאמו את מכתבי
הנחמה שנשזרו ביד אומן על זרי הפרחים.
"יפה מצדם", אמרה האם ברוך, "מלאו אגרטלים במים והניחו בהם את
הזרים".
"אימא , גם אני רוצה לעזור לשים את הפרחים במים", קראה דבי
הקטנה.
"כמובן, לכי עזרי לרוני", השיבה האם, מניחה ידה על ראש הקטנה.
קים התקרב לאמו והגיש לה את כרטיסי הניחומים, עשרות מכתבי
תנחומים מאנשים שהכירו את מרטין וכאבו על אובדנו. עיניה
הבורקות תרו וידיה שוטטו בהם. בעצבות יתרה הניחה את ידה על
לחיה והחלה מעיינת בהם אחד אחרי השני. קים המתין שאמו תקריא
בקול את תוכנם, אך לשווא. לבסוף אמרה: "קים, אסוף את המכתבים
בחזרה למעטפה, נקרא את הכול בערב בנחת ונשלח לכולם מכתבי
תודה".
קים מילא את מבוקשה בזריזות ושמע את רוני הפונה לאמו: "אימא,
שמתי מים באגרטלים, חלק מהזרים שמנו באגרטל אחד, בגלל גודלם
האחיד."
"בסדר, רוני, תתארגן לערב ותניח אותם על שולחן המטבח".
דממה.

לפרק הבא:http://stage.co.il/Stories/537267354>>