ובלילה, בחדר במיטה, רציתי להיות חולה כמו פעם.
לשתות מרק תפוזים, ומיץ עוף, או שאולי זה הפוך בעצם.
לראות תכניות בישול של בוקר, ושמאיה תבוא אחרי הצהריים להביא
לי שיעורים.
למדוד את החום, ולעשות אמבטיה קרה, ואז להיכנס למיטה החמה
לישון.
אבל מאיה כבר לא בארץ, ואני כבר לא בבית ספר, ובכלל לא חולה.
ו...

ורציתי לאהוב. רציתי לאהוב כמו פעם. להתאהב בילד שיושב מאחורי
בכיתה, לבהות בו כל השיעור ולראות אתוו בוהה בחזרה, ולהסתובב
ולהסמיק. וכשישאלו אותי באמת או חובה את מי אני אוהבת, לשקר
ולהגיד "אני מחבבת את כולם באותה המידה".

רציתי לצעוד הביתה ברגל, באותה דרך שתמיד היה נראה שאין מי
שמכיר אותה יותר טוב ממני. שלמרות שהיו עוד עשרות ילדים שצעדו
שם מדי יום ביומו, תמיד הרגשתי כאילו אני היחידה שבאמת מכירה
כל צעד, כל בית, כל גופיה שתלויה על חבל כביסה, מתנופפת ברוח.
מפתח על הצוואר, וילקוט על הגב, ותחושת עצמאות, חופש. וחמישה
שקלים בארנק, ומסטיק אבטיח ומסטיק מלון בקיוסק, וטרופית,
ומכונה של נקניקיות שתמיד היתה ריקה.

"אבל למה את כל כך מתגעגעת לפעם?" שאלה אותי נועה יום אחד.
ישבנו אצלי בבית, וזה היה חודש אוקטובר אם אני לא טועה, בחופש
הענק הזה שבין י"ב לצבא. אפשר להגיד שגדלנו ביחד. ביחד לעסנו
מסטיק מלון ושתינו טרופית, ביחד ארגנו למאיה מסיבת הפתעה,
וכשלי היה יומולדת הן ארגנו לי מסיבה, וכשלנועה היה יומלדת אני
ומאיה ארגנו אותה. מכיתה ג' בערך עד כיתה ו'. ולראות את שתיהן
מסתודדות לפני יום ההולדת שלי, מצחקקות ומשתתקות כשאני מתקרבת.
אפשר להגיד הרבה על המסיבות האלה, אבל הפתעה לא היתה פה. היה
בימי ההולדת האלה משהו כל כך קבוע ומוכר, זכרון שמלווה אותי עד
היום.  ונועה, כאילו יש מיליון נועות, כל יום נועה חדשה,
ששוכחת את העבר, חיה בהווה, כאן ועכשיו, מסרבת להתרפק איתי
ביחד על זכרונות הילדות שלנו. לפעמים השיער לה אדום, ולפעמים
חום, ובכיתה ח' היה לה פס של חמצון, זה היה אז באופנה. עכשיו
הוא שחור. היא היתה פעם קטנה ורזה, והיום היא עדיין רזה, אבל
גבוהה ממני לפחות בראש. וכשאני מכריחה אותה להסתכל יחד איתי
באלבומים הישנים, היא אומרת "לא השתנית בכלל". ואני לא צריכה
להסתכל, כדי לדעת שלא השתניתי, שמאז שאני זוכרת את עצמי אני
באמת נראית אותו דבר. אף קטן, ושיער שחור, ועיניים ירוקות,
גדולות. ענקיות, שלא שוכחות כלום.

והיא לא רוצה לזכור, נועה, לא מסתכלת בתמונות, לא רוצה לחזור
לגיל 14, לתומר, ששתינו אהבנו, לפתקים שהעברנו בכיתה, שעוד
שמורים אצלי בתוך קופסא, לא רוצה לזכור את מאיה, שגדלה איתנו
ויום אחד נסעה ולא חזרה. שעות על גבי שעות שהתארגנו ביחד
למסיבות, והחזיה הראשונה שלי, ואיך שהיא קנאה, וחשבה לעולם לא
תהיה גבוהה כמוני, ואיך קיץ אחד היא צמחה והשאירה אותי מאחור.
וכשהיא שואלת, "אז באמת למה את כל כך מתגעגת לפעם?" אני שותקת,
מתלבטת מה לענות. אני לא יודעת. יש לה נטיה, בלי לשים לב,
לשאות אותי את השאלות הכי נכונות, לגעת במקומות הכי כואבים.

פתאום נזכרתי איך בכיתה ז', כשמאיה עזבה, ישבנו שתינו בגן
שנמצא בדיוק בין הבית שלי לבית שלה, והחלטנו שלזכר מאיה צריך
לעשות משהו מטורף. היום זה נראה לי מצחיק, כי מאיה לא מתה, היא
פשוט נסעה, אבל זה מה שהרגיש נכון באותה הרגע. והלכנו ברגל עד
הואדי, זה לקח שעתיים וכבר החשיך, וכשהגענו לואדי היא הציעה
שנעשה תחרות צעקות, וצרחנו הכי חזק שאפשר, בהתחלה בתורות, ואחר
כך ביחד, אולי שעה צעקנו. צעקנו "מאיההההההההההההה" ואחר כך
סתם "אהההההההההה" ובסוף כתבנו על אבן גדולה שהיתה שם את השמות
שלנו, גם את השם של מאיה, אבל עליו עשינו איקס. כל הדרך חזרה
הביתה שרנו שירים של אביב גפן, והרגשנו הכי בוגרות שאפשר,
יודעות שההורים בטח כבר משתגעים מרוב דאגה, ובאמת, אני לא
חושבת שאי פעם כעסו עלי כמו באותו הלילה, כשחזרתי מהואדי
מלוכלכת ומאובקת וצרודה, אבל הרגשתי כאילו באותו הערב התבגרתי
בכמה שנים.

ובאמת שרציתי להסביר לנועה שבגלל רגעים כאלו אני כל כך מתגעגעת
לעבר, רגעים אמיתיים שיושבים לי בראש, חלקם יוצאים בצורת
סיפורים, וחלקם סתם זכרונות שמעלים בי חיוך עצוב בכל פעם.
רגעים כמו הלילה שמאיה נסעה. ועכשיו אנחנו כבר גדולות, או
לפחות כך נראה לי, כי אנחנו תמיד בטוחים שאנחנו כבר גדולים,
ומי יודע מתי הפעם הבאה שבה יהיה לי לילה אמיתי שכזה. "נועה,
את זוכרת מה עשינו בלילה אחרי שמאיה נסעה?" שאלתי. "בגלל לילות
כאלה אני מתגעגעת". היא חייכה, אבל אז אמרה "לא. אין לי מושג
על מה את מדברת".