התעייפתי , החלטתי לפרוש מהמרוץ .
אני מרגיש כמו נמר זקן שכוחו ותהילת עולמו נלקחו ממנו .
פעם היה המהיר שבחיות וכאשר הוא רץ איש לא היה יוכל לעצור בעדו
.היום השרירים כבר כואבים והנשימה כבדה , מוותרים על המאמץ
מראש . פעם כאשר היה יוצא למסעות ציד היה משיג את החיות הטריות
והעסיסיות שבעדר והיום הוא נאלץ להתפשר על הזקנות והחולות שבו
.
פעם היה הולך ברחבי הג'ונגל בראש מורם גאה בכוחו ובעוצמתו וכל
החיות הרכינו ראשיהם כשהיה עובר על ידם . היום כבר איש אינו
מתייחס , מידי פעם עוצרים ומביטים באגדה וחוזרים לעיסוקם .
אני נודד ומחפש תשובות שכנראה אין עליהם מענה המון סימני שאלה
וחוסר ודאות .
התעייפתי גבירותיי ורבותיי אני יורד מהמבמה מתרחק מאלומת האור
שסבבה אותי . אני יורד כפוף , מושפל ומרגיש חסר עמוד שידרה .
מאסתי בחיפוש אחרי הרפתקאות ורומנים מזדמנים מאסתי גם בישיבה
בצד ובצפייה בחוסר אונים.
אני מתכנס היום בתוך עצמי חוזר אל תוך הצללים ומתעטף במרקם
שחור של עצבות ובדידות .
היום , כשאני על סף כניסה לעולם חדש , לחיים חדשים שאין אני
יודע מה לצפות מהם אני נכנס אדם שונה . בוגר יותר , ניכרים בי
הסדקים והמפגעים שמשאירים החיים באדם ככל שעוברות השנים . מעט
חלוד אך עדיין במצב שמיש יד ראשונה מסטודנט לפני שירות צבאי .

אני כותב בגרון חנוק מדמעות אך לעולם לא תשמעו קול בכי  אני
קובר את הכאב שבי עמוק עמוק ויודע שיום אחד הוא יתפרץ החוצה .
קצת מוזר לשמוע בן אדם שעבר 20 שנות חיים מספיד את עצמו אבל
אני קרוב לנקודת העל חזור .שעון הזמן כבר הופעל והפצצה עומדת
להתפוצץ , היא רק מחכה לעיתוי הכי לא מתאים .כולי תקווה שבעולם
החדש שאליו אני הולך אני אוכל סוף סוף לממש את הפנטזיה הכי
גדולה שלי בעולם לדעת לאהוב ולהיות נאהב ,כי עד כה לא הצלחתי
להגשים את המשאלה הכמוסה הזו .
בכל מה שהנחתי את ידי בו הצלחתי  ומה שרציתי השגתי תמיד .
אך ככל שרציתי יותר כך התאכזבתי יותר וככל שהשקעתי ובניתי ,כך
מהר הכל קרס . ביד אחת בניתי ובשנייה הרסתי , דרכתי על הכל בלי
להשאיר דבר . אפילו לא עצרתי להניח פרח לא התחשבתי ולא ספרתי
אף אחד . טובתי עמדה כל הזמן אל נגד עיני .
פגעתי באנשים ושרפתי נשמות טובות שסה"כ אמרו לי לא . נאטמתי
כאשר זלגו מולי דמעות והחרשתי כשהקימו בפני צעקות . תמיד חייתי
באמת שלי והאמנתי שדרכי היא הנכונה .
הפכתי לגוש גדול חסר רגשות שמשחק משחק . איש אינו יודע ומכיר
אותי באמת . למדתי לבנות דמויות שכולם יאהבו ירצו ויעריצו . אך
לא כך היו פני הדברים , תמיד הסתתרתי מאחורי מסכות .
שיקרתי , רימיתי , גנבתי , ותמיד יצאתי כשידי על העליונה .
תמיד אמרתי לכולם ש"לא נעים מת מזמן " אך ככל שהזמן עבר גילתי
ש"הלא נעים" חי ואני הולך ומת , מת מבפנים , מוות איטי וקשה
הנפש הולכת ונחנקת . בכל יום התעוררתי בבוקר בחוסר חשק ורק
האנשים שסביבי והמטרות שעמדו לנגד עיני  גרמו לי להמשיך לחיות
. בכל פעם הייתי מביט בפסגה חדשה וכבר רציתי לכבוש אותה אך
נכשלתי. בכל פעם שנפלתי הייתה יד מושטת לעברי ומרימה אותי שמא
אמעד ואפול .
אך עכשיו הגיע השעה להתכנס בתוך עצמי לעשות חשבון נפש ולהתנתק
מכולם , לחזור לממלכה שבניתי במו ידי היחידה שלא הרסתי והשמדתי
אל המבצר המוגן שלי אל הבית שתמיד קיבל אותי ללא מילים - אל
ממלכת הצללים שלי .
הרי תמיד אחרי הכל הייתי ותמיד אשר איש הצללים !