הוא הביט על העמק ובעיניו דמעה.
על העמק ירד אז השקט, השקט שאחרי הסערה.
הערפל התפזר והשמש  יקדה,
שלחה את קרניה ואת בשרו המעונה חרכה.  
שיערו המאפיר התנופף לאיתו ברוח שנשבה
ובגדיו השחוקים העלו ריח צחנה.
גופו השרירי והעייף החל נקרע מעומס רגשות האשמה.
הוא מחה את הזיעה הקרה שהצטברה על מצחו ביד איתנה
דרך את נשקו והתקדם בצעדים שקולים ומלאי אימה
בפנים חסרי הבעה הוא התקדם אל תוך העמק שהזכיר יותר גיא
הריגה.
שם הם היו, חבריו, מפקדיו, פקודיו וכאלה שלא הכיר
שוכבים להם בשלווה ובאין מפריע לאחר המאמץ והקרב הנורא.
קטועי איברים ומלאי כדורים, רוביהם בידיהם והם לשמיים מביטים.
את חלקם אפילו לא היה ניתן למצוא, התפזרו והתנפצו
התאחדו שוב עם הטבע ועלו לשמיים ברכבת אש ובשובל חתיכות בשר
ומיני עצמות אחרי הפיצוץ העז שלמרחקים נשמע.
אחרי! הוא קרא, והכיתה בדומיה צעדה אל עבר הלא נודע
בדרכם לסופם הקרב ובא.