יש לי שיר והוא נמצא במגירה.
כמה מוזר.
מוזר מכמה בחינות - קודם כל, לאחרונה התחלתי להוציא דברים
מהמגירה כדי לפרסם אותם ולהראות אותם לאחרים. בנוסף, כל הדברים
שכתבתי מסודרים בתיקיות ובקלסרים, שום דבר לא נמצא סתם ככה
במגירה, כנייר בודד...
והיום חשבתי על השיר ההוא. אולי כי יצא לי לפתוח את המגירה
לראות מה העניינים (חשוב לעשות סדר מדיי פעם, לבדוק שהכל
במקום).
וזה גרם לי לחשוב - למה הוא במגירה, לבד, מופרד מכולם?
זה לא סוד שאת השירים שאני כותבת אני פחות אוהבת. אולי כי קשה
לי לבטא את עצמי בחרוזים, אולי כי הם נראים לי טיפשיים
ובנאליים כאלה... בכל מקרה, הם כולם מרוכזים ביחד, ואילו השיר
הזה בצד.
אם אני מסתכלת מבחינה אובייקטיבית - לא, הוא רחוק מלהיות מושלם
ואני יודעת את זה מצויין... אך הוא בכל זאת בין השירים היותר
טובים שכתבתי עד היום (וכמה שזה עצוב לי...), טעון שיפוץ, אבל
בין הטובים. ודווקא היו לי תוכניות לגביו.
הן נעלמו. בדיוק כמו התוכניות שהיו לי לגבי האיש שבשבילו כתבתי
את השיר הזה.
מצחיק, לא? לכתוב שיר בשביל מישהו. זה מה שזה היה בעצם, שיר
בשבילו. דמיינתי אותו על במה גדולה שר את זה עם הגיטרה... איפה
הוא היום? איפה אני? איפה הגיטרה והתוכניות הגדולות? מכל אלה
נשאר רק השיר, טמון לבדו עמוק במגירה.
שמעתי עליו. ואז שמעתי אותו. ואז ראיתי אותו.
זה השלב שבו הכל הסתבך. פתאום הוא מחייך אליי ופתאום אנחנו
ביחד- צוחקים, מדברים. הוא יוצר את המוזיקה שלו ואני מקשיבה,
מחייכת, זורקת מחמאות מדיי פעם.
ואף פעם לא אמרתי לו "תראה, יש לי משהו שאולי יעניין אותך..."
כן, נתתי לו להתקרב אליי - ללב שלי, למחשבות שלי ואפילו לדברים
שאני כותבת.
הוא קרא, חייך, לפעמים גם העיר הערות.
אבל ה"ביחד" הזה, שכל כך רציתי, שכל כך ציפיתי שיבוא באופן
טבעי, לא היה שם.
ורציתי, באמת שרציתי, לשתף פעולה סוף סוף, להעז לחלוק איתו,
אולי ליצור איזה "בייבי" קטן משלנו. שיר שאני אוכל להסתכל
אחורה ולהגיד "זה שלנו. עשינו את זה ביחד." ולהיאחז בזכרונות.
עכשיו, כשאני מסתכלת על זה, אולי זה לטובה, שאין לי את הזכרון
הזה ממנו... הרי יש לי מספיק זכרונות אחרים, מספיק שירים
אחרים...
והשיר, מונח במגירה.
כתבתי אותו עליו. אני נזכרת איך חזרתי סמוקה מאותה פגישה, אחרי
שבילינו שעתיים מתוקות-מתוקות ביחד ורק חשבתי על החיוך המקסים
שלו ועל העיניים הנוצצות שלו... זה הספיק לי כדי לשבת עם דף
ועט, והמילים יצאו מעצמן...
לא כתבתי שיר אהבה. כתבתי תקווה. תקווה שיום אחד, הוא ייזכר
בי. תקווה שהוא יידע כמה שאני מאמינה בו.
תקווה שהוא יבין שאני רוצה להיות איתו, לאורך כל הדרך, קשה ככל
שתהיה.
תכננתי לתת לו את השיר, לומר לו "תעשה איתו מה שאתה רוצה. הוא
שלך, במתנה..."
והשיר נשאר במגירה. ואיתו גם התקווה.