יום ראשון בבוקר.
למרות החופש, עדיין קמה מוקדם
ניערתי את השמיכה והזזתי את יופלה, החתול שלי מהמיטה.
הוא יילל בעצלנות והלך לארוחת הבוקר שלו אשר מונחת במרפסת,
ממש שירות, הא?
הפעלתי את הקומקום והלכתי להתקלח לצלילי דיווחי תנועה ותזמונים
בגלגלצ' מאנשים שיומם לא התמזל והם עדיין נאלצים לקום בבוקר
לעבודה...
סיימתי להתקלח והמים בקומקום כבר רתחו
"חייבת לסדר את התריס באמבטיה", כתבתי על פתק צהוב שהוצאתי
ממגירת שולחן העבודה שלי והדבקתי אותו על המקרר, במקביל הוצאתי
את החלב שמסתבר שהתאריך שלו פג אתמול.
"לא יכולת לעשות משהו בשבילי הא"? שאלתי את יופלה שנמרח ליד
דלת הכניסה, נראה לי שהוא השמין בזמן האחרון, כנראה ממנת יתר
של נחת, עצלנות ואוכל יבש.
נעלתי כפכפים, לקחתי את המפתחות מהתיק שהיה זרוק על רצפת החדר
השלי וסגרתי אחרי את הדלת, מרכיבה משקפי שמש כבר בחדר המדרגות.
"שלום לך", בירך אותי שכן "חדש" בכניסה לבניין.
עברתי לדירה הזאת לפני ארבעה חודשים וכל יום אני פוגשת שכן
חדש, לפעמים אני חושבת שאולי בטעות נפלתי על בית אבות מרוב כל
ה"צעירים" שגרים פה.
"שלום", אמרתי והתכוונתי להמשיך בדרכי, "את חדשה פה"? אוקי זה
היה יכול להיות משפט פתיחה מקסים אך כמו שאמרתי מולי עמד זקן
כבן 70 ונראה שהחליט שהיום זהו יום המזל שלו ואולי תעלה בחכתו
איזה פרגית צעירה בת 26. "אני ארבעה חודשים כאן", השבתי בקצרה
ועשיתי כמה צעדים שיבין שאני בדרכי החוצה. "הו, נחמד, אני
שמעון, מדירה 8 וועד הבית",
"ואני סיוון יום טוב, היה נחמד להכיר"...
עברתי את הכביש ונכנסתי לקיוסק של תומר ממול, תומר ואני מכירים
מאז יום כיפור שעברתי דרכו  לקנות אספקה ליום כיפור רק שתומר
באמת צם ואני, דאגתי לי ולכל החברים שלי שחלילה לא נגווע ברעב
במהלך העשרים וארבע שעות הקרובות. "עוד לא התעוררת, הא"? הוא
אמר לי, כשראה שנכנסתי מבלי להגיד בוקר טוב, תומר בדר"כ רואה
אותי בסביבות הצהריים, "דבר איתי אחרי הקפה הראשון, טוב"?
"ואוו, מישהי קמה על צד שמאל", הוא חייך והכניס את החלב שלקחתי
לתוך שקית.
"סורי, היה לי לילה קשה", אמרתי לו והצבעתי לעבר הווינסטון
לייט שעמד על המדף מאחוריו.
"זה בסדר, מותק, אני מבין אותך, קשה לקום בבוקר, חופש, אין
עבודה, שכל היום עוד לפנייך והדילמה הקשה ביותר היא על איזה
ערוץ ללחוץ בשלט"...
"מצחיק"... וחיוך קטן שהתקשיתי להסתיר בצבץ לו מבין שפתיי.
"שיהיה יום טוב, הא"? הוא אמר לי ואני נפנפתי בידי וחציתי
בחזרה את הכביש.
יופלה עמד בדיוק בכניסה לדירה ועשה לי ממש חשק לסגור את הדלת
מאחוריו, שיישאר קצת בחוץ מה רע? שיכיר את שמעון מדירה 8,
לשניהם יש שיער לבן וגם נראה שיש נשירה לפי מצב המפרצים של
שמעון וכדורי השיער הלבנים של יופלה...
הדלקתי שוב את הקומקום והוצאתי מצת מהמגירה להדליק סיגריה עם
הקפה.
למה קמתי כל כך מוקדם ועוד ביום הראשון של החופש? זה עוד לא
הבנתי.
הפעלתי את המחשב ונכנסתי למייל לבדוק הודעות. כלום! נדה!
גורנישט!
שום דבר לגבי הטור האחרון שלי ששלחתי למערכת.
אם לא הבנתם, סיוון רגב בעלת הטור של "מה נוצץ", חייה של עכברת
הכפר בעיר הגדולה,
החלום גדול לכבוש את העולם ובתוכו סיפורים על חולמים אחרים
שהצליחו לממש את ייעודם ולהיכנס לתוך הצלחת הגדולה שנקראת "שער
בפנאי פלוס", זאת אני, כתבת תל-אביבית לשעבר בת 26 שיוצאת
לדאנס ברים מדי יום חמישי ואוספת שאריות שנזרקו על הסף לכתבת
הטור שלי בימי שני.
הקומקום רתח וקמתי למטבח להכין לי סוף סוף קפה של בוקר.