כל כך שינית אותי, אני לא מוצאת דימוי מספיק טוב ל"שינוי" הזה.
בוא ונגיד שהיית חלק ניכר בפס הייצור של הנשיות שלי. כל כך
פחדתי מהפגישה הראשונה שלנו, בחוף הים בתל אביב, שאפילו באותו
יום לא נראה לי מלוכלך כמו תמיד. קראת לי כוכב וכל כך פחדתי,
כי כבר ידעתי שאני לחלוטין שלך. ואחרי שנים רבות מדי שבהן
השקעתי בבניית חומות חזקות מפלדה (כמו אלו שלמדנו עליהן
בשיעורי הסטוריה) אתה באת, ובהינף יד פוררת אותן כמו מגדל
קלפים רעוע. אתה זוכר, אז אצלך, בבית הישן ברחוב הסואן, שמת
לאונרד כהן וסגרת את החלונות כדי שנשמע טוב יותר ומבלי ששמתי
לב, הסתחררתי ונתתי לעצמי לשקוע תחת המגע שלך ולתת לך את מה
שלא אוכל לתת למישהו עוד לעולם. מאז, עברו עלינו שנתיים ביחד,
אשר נדדו מלילות מיוזעים מלאי תאווה, כשזעקתי את שמך בקול מרוב
עונג, ותודה... לימים מלאי געגוע, שתחזור.

בחודשים האחרונים התגעגעתי גם כשחזרת. השתנית, אהוב יקר, הנער
שהכרתי נלקח ממני, ולא יכולתי עוד. אנשים מבחוץ התפלאו כיצד
אני מפרקת חבילה כל כך "מושלמת" אבל רק אם לאותם אנשים הייתה
ההזדמנות לאחוז בלב שלי, הם היו מרגישים את הסדקים.
עכשיו אני בדרך חדשה, בכביש המהיר ללא נודע, ואהוב יקר, זה לא
קל, במיוחד שלא נהגתי לבד כל כך הרבה זמן, וגם ככה אתה יודע
שאני לא אוהבת כבישים מהירים. כנראה שלפעמים צריך לאחוז את
ההגה בידיים עם מיכל מלא ולב ריק... ולקוות שאי פעם, מישהו
יהיה מספיק אמיץ למלא אותו שוב.

שלך
כוכב נופל