שלג מלוכלך היה מונח בנינוחות על ההר הבוצי, כאילו הקיץ לא
מתקרב, כאילו קרני השמש עדיין לוקות בסניליות קלה ולא מפשירות
את השלגים.
ההרים הרמים נראו כעוגות שוקולד ענקיות המצופות בקצפת לבנה
ומתקתקה.
ריח עשן הארובות מלמטה נמהל באוויר הטהור של ההרים ונשמתי אותו
לקרבי.
עם כל צעד שהתקדמתי במעלה ההר התלול הטמפרטורות צנחו עוד ועוד,
מנציחות את גברת הקור עמוק בעצמותיי. הרוחות הפכו חזקות יותר
ונחושות יותר ככל שהתקדמתי.  מבט גאה וראש מורם כבר לא הספיקו
כדי להתנגד לרוח, וכבר נאלצתי להסיט את פניי ולהסתירן מאחורי
ידי הגרומה.  לעיתים מעדתי ונפלתי. לפעמים נפצעתי קלות ואז מיד
חזרתי אל דרך הישר ולפעמים... לפעמים אני נפלתי כ"כ חזק עד שלא
ידעתי אם אזכה לעמוד ולצעוד שוב. היה לי קשה, תמיד.
היה בי רצון עז להגיע לצמרת ההר, לראות הכל מלמעלה. כל חיי
טיפסתי וטיפסתי על ההר, בחורף ובקיץ, בקור ובחום, מכווצת
שפתיים וממשיכה לחתור אל מטרתי הנעלה. ומטרתי הייתה להרגיש טוב
ולספק את כל בארות הצימאון שלי. רציתי להרגיש ולו לרגע אחד
מלכת ההר. לראות ולהיראות. להרגיש את הסיפוק המידי מכיבוש
מטרותיי.
בזמן האחרון הטיפוס נהיה קשה יותר ויותר. ראיתי הרבה אנשים
שנקברו לידי תחת צפיותיהם בעוד זעקתם קורעת לב. לא עזרתי להם
ולמדתי להתעלם מהם. הייתי כמו מהמר מסוכן ששקוע במשחק חייו.
הייתי שקועה לגמרי בטיפוס הקשה.  אולי העיוורון שלי היה חזק
מידי, או שזו הייתה האמת, אך סביבי כבר לא נותרו אנשים. זכיתי
לראות רק בודדים מהם, שקועים ונלאים כמוני, מטפסים ומטפסים
ולפעמים שוכחים מדוע הם משקיעים כ"כ הרבה מאמץ.
ואז, כשמבטי עדיין נח על השלג שתחתיי, הגעתי. סוף-סוף, אחרי
כ"כ הרבה זמן, הגעתי. הגעתי...
פסגת ההר הערומה והבתולית שרגל אדם עוד לא דרכה בה חיכתה לי,
ממצמצת מעט בעיניה כחתלתולה ערמומית, מזמינה אותי להתמקם בה
ולהרוות את כל בארות צימאוני. הקלה פשטה בבית החזה שלי, מתפשטת
כרעל ממותק בכל גופי. רועדת וקפואה, צעדתי אל מרכז הפסגה,
נותנת לדמעות החולשה שלי ליפול ולקפוא על לחיי כשברי זכוכית
דקיקים ושבירים. לפתע הרגשתי בכל כוויות הקור שעלי, בריסיי
מלאי הכפור, ברגליי הפועמות מכאב. פרקתי את מסעי, התקרבתי את
קצה ההר והבטתי. הכל היה כ"כ יפה מלמטה... כ"כ קטן ומוכר, אך
בו בזמן מנוכר בגלל הגובה הרב ממנו השקפתי. אנשים קטנים כנמלים
התרוצצו ממקום למקום, נהנים מחום ואהבה, נכנסים ויוצאים מבקתות
העץ המבושמות בריחות הבית והמרק החם. כ"כ פשוט אך כ"כ יקר. יקר
יותר מכל המאמץ והמטרות הנעלות שלי, שכבר לא נראו כ"כ נעלות
תחת הקור הנושך. כאן, למעלה, בין העננים והשלג, הייתי צריכה
לבנות הכל לבד. אותם האנשים הקטנים למטה, שהביטו בי בהשתאות
ובהערצה, לא הבינו עד כמה מדהימים הם בפשטותם.
הם לא ידעו עד כמה אני לבד ועד כמה הכל קשה כאן מעליהם.  
סביבי לא היה דבר מלבד שלג. כלום. רק אני והפסגה בדואט זייפני.
המסע הקשה שהשאיר את אותותיו עליי מנע ממני מלשנות את דרכי.
ובאמת שניסיתי להסתגל ולבנות את חיי למעלה מחדש. אך לא, לא
הצלחתי. המסע אל הפסגה היה פחות קשה מהשהייה כאן למעלה, אפופה
בהערצתם של אנשים קטנים.
יותר מידי דמעות זכוכית היו נעוצות בלחיי, יותר מידי כוויות
קור. כוחותיי נטשוני ואני...
הנוף מלמטה יפה יותר עכשיו.

באמת רציתי לרדת מה"הר" הזה. היה לי מאוד קשה להיות המנכ"ל של
"יזמים צעירים" בביה"ס ואולי זה, בנוסף לכמה ריבים עם חברים
וחופשה קצרצרה בחרמון הולידה את הסיפור הזה.
אם אתם סקרנים, דווקא במציאות לא ירדתי מההר, עד שהתוכנית לא
הסתיימה.

הסיפור פורסם במעריב לנוער ב-2007 על ידיי.