הירח ליווה אותה ממעל בקצב ההליכה כשהיא המשיכה לפסוע, המדרכה
נמתחת ונמתחת תחת רגליה. היא בהתה בשמיים המעורפלים תחת
כתום-פנסי הרחוב, אבל כשהתחמקה ברגע האחרון ממוקש שהשאיר כלב
אקראי חזרה להביט בקרקע. דבר לא התחדש בנוף הזה לעת עתה.

היא חשבה, לילה נעים, חבל לבלות אותו כך, בצעדה סהרורית ללא
נקודת יעד, בלי סיגריות ומאד לבד. מעניין אם כולם עדיין נהנים.
אולי אחזור, עצרה לרגע, אבל אז התנערה והמשיכה ללכת. החנויות
הסגורות עדיין העידו על עצמן בניאון מסנוור ובבית קפה אחד ערמו
העובדים את הכיסאות, כנראה פינו מקום למים שחיכו בדלי הסמוך.
קומץ נערות מיהרו לאנשהו. איש מבוגר וסהרורי הלך בצעד מזגזג,
כנראה הלום -אלכוהול. מדלת פתוחה שלפניה עמד גבר קשוח למראה
בקעו קולות מוזיקה ויצא זוג מחובק. הגבר סגר את הדלת וקולות
המוזיקה נבלעו בחלונות האטומים. הזוג פנה משם והיא המשיכה
ללכת, בולעת בעיניה את העיר הנרדמת. אי שם, חשבה, בפאב דומה
לזה, יושב לו עומר. אולי כבר אינו יושב אלא כורע מעל האסלה
בניסיון לפנות מקום בקיבה לעוד אלכוהול. אולי הוא הניח את ראשו
על הבר או על אחת מידידותיו, מדמדם בהזיות, מנסה להיזכר מה מכל
הערב קרה בראשו ומה קרה במציאות. מבחינתו אין הרבה הבדל.
מבחינתה דווקא יש, גם אם לא הרבה.

לא יאומן כמה אדיש הרחוב נראה. היא שנאה את העיר לפני שהכירה
אותו, אבל הקסם היהיר שלה, יהירות בכל סדק וגוש טיח שנפל
ומדרכה שהתעמקה, יהירות בכל בניין ישן ומכוער ועץ לא גזום
וחנויות בהמוניהן ובתי קפה בעיצוב וטעם אחידים, יהירות שאינה
תלויה בדבר, אהבה עצמית שמתפזרת על החסרונות כמו אבקת פיות
ומאלצת אותם להפוך ליתרונות ומתרגמת את הכיעור ליופי, היהירות
הזו שאילצה את הכל להתאהבות מיידית, היא שכבשה אותה בסופו של
דבר. כך גם הוא, כמובן. זה היה סוד הקסם. האהבה שהרעיף על עצמו
חלחלה למתבוננים בו.
היא ידעה מראש שהקסם עתיד להתפוגג, ועכשיו, דווקא עכשיו, הרחוב
שקט. היא ציפתה ממנו ליותר מכך. איזשהו רעש, תגובה, שיפיץ משהו
מהחיים הרוחשים בו תמיד, אך הוא דומם, כמו בולע את הדממה
שבתוכה. גם לה אין מה לומר כרגע. היא ממשיכה ללכת, מתרכזת
במדרכה.

למה אהבה אותו? לא אהבה - ניסתה לאהוב. למה ניסתה? זה היה מובן
מאליו. הוא היה נאהב, ישיר, בטוח, נאה, ייחודי. לפעמים היא
חשבה שהוא מתנהג כאילו נמזג לתוך תבנית. כשהיא אמרה לו את זה
הוא התרגז; כנראה כי זו הייתה האמת. מאז ומתמיד הרגישה שהיא
צריכה להתאהב במישהו כזה. גם הוא כנראה חשב כך כשבאותה מסיבה
ניגש אליה בצעד החלטי, החליק את שיערו הכהה בתנועה חדה, מזג לה
כוס ליקר שוקולד ומסר לה אותה בביטחון - "את נראית כמו מישהי
שזה המשקה האהוב עליה. ואם לא, תני לזה צ'אנס, ותאמיני לי שזה
עוד יהיה". באותו רגע החליטה שכן, זה המשקה האהוב עליה, וכמה
נפלא שהוא קלע לטעמה סתם כך; כנראה יש בו יותר מהנראה לעין.

האם באמת היה בו יותר מהנראה?

- שקט. היא לא רצתה לענות על השאלה הזו. זה היה יותר מדי. היא
ניסתה לגרש את המחשבה והתחילה להגביר את קצב ההליכה אך המחשבה
חזרה וניקרה. האם היה? האם היה? היא התחילה לרוץ לאט, ואז יותר
מהר. נו? אז היה או לא? לא היה בו יותר ממה שראית במסיבה ההיא
לפני חצי שנה, נכון? היא שמרה על דממת אלחוט בראש ורצה, ורצה,
הגיעה לשיא המהירות בה יכלה לרוץ, המחשבות מתנתקות ונושרות
ממנה לצד הדרך, וכשלא יכלה לנשום עצרה וצנחה על הספסל הקרוב
ביותר.
השאלה השיגה אותה במהירות.

לא היה בו דבר, נכון?

נכון, היא נאלצה להודות. לא היה בו דבר מעבר למה שהציג לעולם
דרך החולצות האלגנטיות שלבש ברישול מכוון, לעתים בתוספת צעיף
אקראי; דרך קופסת הקאמל שהייתה תמיד בכיס של הג'ינס; דרך
הזמרים האוונגרדיים, שאת שמם ידע לזרוק ברגע הנכון (למרות שהוא
תמיד נראה לה יותר שמח לשמוע שירים ישראליים ישנים בגלגל"צ);
דרך כל סוגי הוויסקי שידע למנות גם מתוך שינה; דרך אופן הדיבור
שלו - תמיד בקול רם ומלווה בתנועות ידיים חדות; ודרך המושגים
האמנותיים שהיה מוכרח לציין בכל פעם שראו סרט ביחד, בעוד היא
מעמידה פנים כמתרשמת הידע הנרחב, למרות ששנאה זאת. ועכשיו ראתה
את עצמה מנסה לעצב את עצמה בפתטיות בהתאם לדמותו. חצי שנה
ניסתה וניסתה וזה אף פעם לא היה טוב מספיק.

ודווקא היום, בפאב, לא הזמינה ליקר שוקולד או אחד מהקוקטיילים
החלביים והחלשים הלאה. היא הזמינה יין אדום יבש, אמיתי, כמו זה
שהתכוונה למזוג לעצמה לפני חצי שנה, כשראתה את העיניים הירוקות
שלו מבזיקות אליה. והיום, בתאורה המעומעמת, ראתה את המבט
המופתע והכמעט מאוכזב באותן הירוקות. מתחשק לי, הסבירה לו, אך
סימן השאלה לא מש מפניו. זה נראה ממש כמו דם, הוסיפה, ואז הוא
נראה מרוצה.

פתאום הרגישה צמרמורת קרה על הגב. היא הסתובבה לגעת בספסל,
אולי נרטב מהטל של הלילה, ואולי הגב שלה הזיע מהריצה, אך
החולצה הייתה יבשה לחלוטין. ואז נזכרה במרצפות הקרות של
השירותים של הפאב. היא שפשפה את הגב והעלימה את נוכחותן, אך
ידיה פתאום נעשו קרות וכבדות, כאילו גם הן נגעו ברצפה הרטובה.
היא שפשפה את עצמה שוב ולא הותירה זכר.

יומיים אחרי אותה מסיבה הם נפגשו לפיקניק לילי בגן שעשועים.
היוזמה הייתה שלו, כמובן - לא היה לה מושג מה תכנן; היא נזכרה
בחיוך איך נבהלה אז, כשעומר קשר את עיניה והוביל אותה ממכוניתו
אל הלא ידוע, ואיך התרגשה כשראתה מחצלת מוקפת נרות ובקבוק ליקר
שוקולד, מהאיכותיים ביותר. באותו ערב גילתה שהוא יודע להיות
מקסים ורומנטי. בשבועות הבאים גילתה שהוא גם יודע להגיד את
הדברים הנכונים בטיימינג המושלם, להחמיא לה בדיוק במידה
הנחוצה, לשאול את הדברים הנכונים, ובאופן כללי עשה רושם של אדם
שצריך לבטוח בו.
אחר כך נעשה מעט מסתורי, כאילו שיחק דמות של מאהב; כאילו יש
צדדים בחייו שמנותקים ממנה לחלוטין. גם כשהיה רע אליה קיבלה
זאת, כי זה היה חלק מההרפתקה שנקראת עומר. זה משך אותה. קרוב
לוודאי שזה משך גם אחרות, אבל עכשיו, משום מה, כבר לא היה לה
אכפת. אולי כי מעולם לא התאהבה בו, אלא רק ניסתה. גם אם היו
אחרות, ניחא. אפשר לחשוב.
לפעמים חשבה שכל המסתורין שלו הוא רק דרך להסתתר מפניה, פן
תגלה שפג תוקפו של הקסם.

כשהתיישבו באותו ערב בפאב וסיימו את סבב ה"מה המצב" עם האנשים
הקבועים, הוא הזמין אחד מסוגי הוויסקי שאהב (ג'וני ווקר שחור,
היא נזכרה. מעולם לא הצליחה להבין את ההבדל בין הסוגים), והם
השיקו כוסות ושתו. כעבור שתי "קאמל" הוא השיק כוס נוספת (עם
הכוס ביד המורמת, עיניו בלשו סביב לראות אם יש מישהו שמסתכל
עליו) עם ידידה שהייתה במקום והבזיק אליה את עיניו, ולגם שנית.
את הכוס השלישית סיים לבדו, משיק אותה עם הברמן המשועשע, ואז
אצבעותיו התחילו לטייל על ברכה והחליקו לצד הפנימי של הירך.
היא הדליקה סיגריה כדי להתחמק בעדינות מאצבעותיו, מקווה שיהיה
מטושטש מכדי להבחין, אך עומר, שהיה מורגל בשתיה, הניח עליה את
ידו שנית. היא השאירה אותה שם, לעת עתה, ונשפה את העשן. אחרי
שהסיגריה הסתיימה היא הזמינה עוד כוס יין, מתעלמת מזרם האנשים
שעברו ואמרו לו שלום - חלק מהידידות חיבקו אותו ארוכות וליטפו
את שיערו במפגן בעלות - ונתנה לעצמה להיטשטש. זו הדרך היחידה
בה שרדה את הבילוי הזה בשלום. מעולם לא אמרה לו שהיא שונאת את
המפגש השבועי הזה ובעצם מעדיפה לשבת במסעדה או להישאר בבית.
עומר אהב לצאת לפאבים, עומר קיבל את מבוקשו. זה היה חלק
מההרפתקה, לא? כנראה שלא הייתי חלק מההרפתקה של שנינו, חייכה
לעצמה. עומר היה עומר, אני לא הייתי שם בכלל.

ידו התהדקה על הירך והיא הרגישה את הבטן שלה מתהפכת. זה לא שלא
אהבה את מגעו. כנראה האלכוהול והעשן לא עשו לה טוב. היא עשתה
סימן של לקום והוא חייך והחזיק אותה חזק יותר. היא נשארה
והזמינה מים, מתעלמת מהידידותיות העליזה שהפגין כלפי כולם
ובעיקר כולן. היא לא הייתה אדם של סצנות, אבל כשהרגישה שהוא
מגזים, הניחה את ידה סביבו וחיבקה את כתפו, להראות נוכחות, אך
זה לא הביך את ידידותיו כהוא זה. היא אפילו דמיינה לרגע שהן
משועשעות מכך. הוא הסתובב אליה, מחייך, וליטף את גבה. היא
חייכה בחזרה וקמה לשירותים, מסירה בעדינות את ידיו.
בדרך חזרה מהשירותים הרצפה קצת התנודדה והיא החזיקה את הקיר
כדי להתייצב, ועומר היה שם, כאילו צמח מהאדמה, מחזיק את ידה,
דואג שלא תיפול. פתאום הבחינה שהוא מוביל אותה בכוון ההפוך
וניסתה להסביר לו שכואבת לה הבטן והיא רוצה ללכת, אך הוא המשיך
להוליך אותה לכוון השירותים. הוא בטח חושב שמים יעזרו לי, חשבה
לעצמה והניחה לו להובילה.
פתאום הסתחררה והרגישה את הרצפה חובטת בה. כשראתה את נעליו
הבינה שהיא שוכבת על הרצפה, ועומר שם, מעליה, מחייך. תעזור לי
לקום, נפלתי, מלמלה, והוא גיחך, אני יודע. כשהוא התכופף אליה,
ובמקום למשוך אותה לעמידה התחיל ללטף את שיערה, היא הבינה
שקורה פה משהו לא טוב. היא ניסתה לסלק את ידיו, אך הוא הצמיד
את ידיה לרצפה ונישק אותה. היה לו טעם של ויסקי והבחילה שלה
גברה. זוג אנשים עברו, צחקקו משהו וחזרו פנימה.
בהתחלה, מתוך הרגל שסיגלה לאחרונה, ניסתה לשכנע את עצמה שאין
בכך כל רע, ושכל חוויה היא בסופו של דבר זיכרון מעניין לקחת
איתך הלאה. הסיטואציה נראתה לה חולנית, ההיגיון הבריא צעק לה
להפסיק את זה ומייד, אך היא ניסתה לשכנע את עצמה שהכל בסדר,
שהיא בשליטה שם, על רצפת השירותים של הפאב. ואז היא הרגישה את
ידיו של עומר מגששות לכוון סוגר החזייה שלה.
אשליית השליטה התנפצה באחת. פתאום היא הרגישה את הכאב
בזרועותיה ושבה לעצמה מייד, כאילו נשלפה מתוך שינה, ויכלה
לראות את המצב בבירור: היא ראתה עת עצמה מלמעלה, מונחת על
הרצפה כמו שק עצמות, ואת גופו הרופס והחלקלק מעליה. הפחד מילא
אותה באדרנלין. בלי לחשוב פעמיים היא בעטה בו בכוח שלא ידעה
שיש בה, קמה, ומבלי לומר דבר או להסתכל לצדדים יצאה החוצה,
מותירה את עומר המיילל והוויסקי שבדמו להבין את המצב.

אחרי כמה דקות הליכה האדרנלין ירד ודפיקות הלב נרגעו. שם, על
הספסל, אחרי שציירה בראשה את מאורעות הערב, מורן ניסתה לעכל
שאין יותר עומר. המלים לא נשמעו מציאותיות, אבל המציאות דווקא
נראתה פשוטה להפליא. היית צריכה את ההרפתקה הזאת? נזפה בעצמה.
כן, ענתה. כנראה שהייתי צריכה. עכשיו אני לא. החשק לחזור הביתה
ולהשאיר את הכל מאחוריה גבר על הפחד המתמיד שלה להיוותר לבד.

ברחוב השומם עברה אישה. מורן ביקשה ממנה סיגריה בנימוס, שלא
יחשבו שהיא אחת המשוטטות הליליות, וקיבלה אחת. היא שאפה את
העשן לאט ונשענה על הספסל בנוחות. עכשיו אזמין מונית, אעלה
הביתה להביא כסף, ואז אלך להתקלח ולישון. אישן הרבה. וכשאקום -
לא אהיה חייבת דבר לאיש. כשאת לבד אין לך מה להוכיח, קבעה. אני
לא חייבת דבר לאיש. אני לא חייבת דבר לעומר. רק לעצמי.

כך חשבה, ואז קמה, הסתובבה, ופנתה לכוון הפאב.