השאלה הזו כבר לא מצפה לתשובה
דומה השלימה כבר עם היותה
בלא מענה
אין לה צורך במילים.
אין לה צורך בהסברים.
היא מתכנסת בעצמה. בזה לעולם שבחוץ
מתוך גבהות מדמה לעצמה שהיא
היא התשובה

הבדידות הזו קושרת כתרים למדומה
מתירה לדמיון לשוטט חופשי בכלאו
ואין בא ואין יוצא הכל הפך לאין
הגבולות נפרצו והגוף מדמם, מרקיב
באור המנורה הקופח על הראש

הכל היה חוזר על עצמו חוזר על עצמו
שב והולך ושוב סובב סובב ועל מקומו
נותר
עומד
לא היה דבר חדש להתהדר בו
לקשט בו את האפרוריות הקולחת
מהקירות
את הריקנות המתרפקת מכל פינה
בחדר המלא והגדוש בהבלי התרבות
המהבילים

אילו הייתה מבקשת לברור את המילים
לנסח את עצמה במשפט - תרתי משמע
לעמיד עצמה לבירורם של הדיינים
המהלכים בחוץ בחצאיות, נעולים בעקבים
טופפים בדומיה מתחת לחלון קרובים למגע
ונמוגים כבועה תופחת - כמו הצהרת כוונות
מיותרת -

אבל היא לא טורחת לא מאמצת את מוחה
לא מקמטת את מצחה לא מגרה את תאיה המנוונים
שקועה במי המדמנה, רדודה, יודעת רק להתבונן
בארון הספרים בקירות העמוסים לעייפה בכישלונות
בהתחלות אוטיסטיות  בציורים האלה שאין להם
תכלית
יודעת
שבכל מקרה התשובה תהא
                     תמיד תרבותית
                             תרבותית
                                   ומנומסת

                                          אבל עכשיו אין זה
משנה
                                   שהרי השאלה הזו
                               היא כבר חסרת
                               משמעות


כל חלומותיי