הפעם היא ידעה בוודאות. אותה הוודאות, שרק עשרים וארבע שנות
נישואין לאותו הגבר, יכולה להקנות. הפעם היא לא הרגישה פגועה
כמו בפעמים הקודמות. הפעם זה לא עשה לה חריץ שותת דם במקום שבו
היא אוגרת את הכאב. הפעם היא רק כעסה.

גם היום הוא חזר מהעבודה מאוחר מאוד. כשהביטה בו בעיניים
חודרות מכורסתה בסלון, הבזיק לעברה את חיוכו התמים. בן זונה -
חשבה. הוא עוד מעט בן חמישים וארבע, ועדיין יש לו את פני הילד
התמימים האלה עם המבט השובב שאומר: לא עשיתי כלום, מה את
רוצה.
    "משהו קרה ?" שאל, מיתמם. אבל היא כבר הכירה את כל
השטיקים שלו. החיוך אומנם מיתמם, אבל המבט בעיניו הסגיר את
שהוא מנסה כבר כמה שבועות להסתיר. היא כבר ניסתה את כל הדברים
הקטנים. לחטט לו בכיסים כשהוא ישן, להפתיע אותו במשרד, להשמיע
קולות מהמטבח ולהתגנב על קצות האצבעות, ולנסות להאזין לשיחות
הטלפון המוזרות שהיה מקבל פתאום באמצע הלילה. היתה לה את אותה
תחושה כמעט ודאית הנקראת אינטואיציה נשית.  אבל היא ידעה שהפעם
היא חייבת עובדות מוצקות. שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, כשהטיחה
בו את חשדותיה. הוא היה עומד או יושב, במטבח או במכונית, כמו
אז בדיוק לפני שהתחילה הפרמיירה. היא הייתה צריכה לתמרן אותו
למקום שבו לא יוכל להסתלק לה. מקום שבו יהיה חייב להקשיב לה עד
הסוף. אבל זה לא עזר לה. כמו תמיד היה מצליח להתחמק מכל
אישומיה כמו מחבת טפלון דבר מכל החשדות שלה לא דבק בו או ערער
את שלוותו ואת ביטחונו העצמי. לפעמים מגחך, לפעמים מעמיד פני
כועס או נעלב. אבל הכי גרוע היה, כשהיה מתעלם לחלוטין, מבטל
בניפנוף ידו הימנית את כל דבריה כהבל ורעות רוח.

    "זה כל כך מגוחך כל החשדות שלך, שאני אפילו לא מתכוון
להגיב" שיטה מצויינת מצא לו. במקום להתפתל בסבך שקריו הוא פשוט
התעלם מהכל. אני מתעלם משמע זה לא קיים. אחר כך, כשהיתה נרגעת
קצת, הוא היה מתגנב לליבה כמו שרק הוא ידע. ושוב, כמו תמיד,
היתה מוצאת את עצמה בזרועותיו כשהוא מנשק לה את הדמעות, כמו
שרק הוא יודע. בעל כורחה היה גופה נעתר להפצרות ליטופיו. לבסוף
היתה מתמסרת לאהבתו ומחדש כמעט מאמינה לו כשהיה לוחש לה שהוא
אוהב אותה הכי הרבה בעולם. "מי אוהב אותך יותר ממני?" היה
מזייף לה בהרבה חן, והיא ידעה כבר מה עומד לבוא, והייתה
מחייכת, שוב בעל כורחה. זה שימש לו כאות, כי אז, היה מסלסל
בקולו האיום וצורח באוזניה "מי מצחיק אותך כשאת עצובה?" והיא
היתה פורצת בצחוק סולח.

אבל הפעם זהו. נחושה בדעתה ששוב זה לא יעבוד לו. הכעס והעלבון
היה גדולים מדי. שוטפים אותה בגאות הולכת וגואה שלסלידה עצמית
על חולשתה. הכעס הפך להיות ישותה. הפעם היא תמצא הוכחות מוצקות
ותשים לזה סוף. היא כל כך כעסה , שאפילו ההזמנה לתערוכת
סבורסקי שהתקיימה בהילטון לא הצליחה להרגיע אותה. אחרי ילדיה,
סבורסקי היה אהבתה האמיתית. עוד לפני שהכירה את שלומי, כשעוד
היתה סטודנטית תפרנית בהר הצופים, כבר אז חסכה כל גרוש בכדי
שלפחות אחת או שתיים מיצירות המופת הללו יהיו ברשותה. באותם
ימים זה לא היה קל למי שגר בארץ פרובינציאלית כמו שלנו. זה לא
כמו שהיום באירופה ישנן חנויות בכל עיר גדולה, ולצאת מהארץ זה
קלי קלות. היא נזכרה בפיסת החלום הראשונה שהרשתה לעצמה לרכוש.
זה עלה כמו שלוש משכורות. בסך הכל פרח קטן,לא יותר משבעה
סנטימטר אורכו. עבודה לא מהמשובחות. רק שלושה צבעים בסיסיים,
ירוק אדום ולבן. איך שהיא היתה גאה בעצמה אז. היא רק התחילה
לצאת עם שלומי כשהראתה לו את אוצרה. יאמר לזכותו שהוא לא צחק
עליה, אלא נדבק בהתלהבות שלה. הוא התפלא מהמחיר המופקע. היא
ראתה בעיניו שהוא חושב שהמחיר מוגזם בשביל חתיכת זכוכית
צבעונית, אבל אהבה אותו על כך שלא אמר כלום. כשביקש ממנה את
ידה, הוא הביא לה במתנה את יונק הדבש מהבדולח. זו היתה עבודה
מדהימה בעדינותה ובעושר הצבעים שלה. "בכדי שיהיה מי שינק צוף
מהפרח שלך" אמר לה בחיוך, ואחר כך ביקש. איך יכלה להגיד לא
לגבר המקסים הזה, לגבר בעל פני הילד שידע לחשוף את צפונות
ליבה.

ריקי שבה והזהירה אותה ממנו, שיצאו לו מוניטין של דון ג'ואן.
ריקי הייתה מעורה היטב בחיי החברה ובכל ה-WHOS AND WHOS. ה"את
תצטערי אם תתחתני איתו" עדיין מהדהדת באוזניה. כך היה בכל פעם
שנחש החשדות היה מקשקש בזנבו. לפני החתונה, היא היתה מסונוורת
מהקסם שלו. מתשומת הלב שהרעיף עליה.  אולי גם מהכסף והכניסה
לעולם הבורגני של העשירון העליון. אביו היה קבלן ידוע בירושלים
ולא היה ספק ששלומי, הבכור והמוצלח מכל אחיו, יהיה זה שימשיך
את השושלת. היא זכרה איך שבה ואמרה לעצמה שזה לא רק בגלל מבטי
הקינאה של הסטודנטיות שהביטו אחריהן כל יום, כשהיה בא לקחת
אותה ב-BMW בעלת הגג הנפתח. ריקי רק מקנאת שכנעה את עצמה. היא
רוצה אותו לעצמה. אבל לבסוף הייתה זאת ריקי שצחקה אחרונה. לא
שהיא אמרה לה משהו. היא עדיין הייתה החברה הכי טובה שלה.
ואפילו לה, לחברה הכי טובה, לא אמרה כלום. מעולם לא שיתפה אותה
בייסורי הקינאה שכירסמו בה בכל פה. לא שפכה בפניה את ליבה.
אולי היתה זו הבושה הצורבת או הגאווה המטופשת שאימה ניסתה
להחדיר בה. "את הכביסה המלוכלכת לא מכבסים בחוץ"

הפעם לא היה לה ספק באשמתו. זה בא לידי בטוי בתגובתו כשהיא
סיפרה לו על תערוכת סבורסקי ועל ההזמנה האישית שהיא קיבלה. הוא
פטר את זה כלאחר יד. היא בחנה אותו, כמו בכל המבחנים הקטנים
שהייתה עורכת לו מבלי שידע.

    "תראה" אמרה לו. "זה בארבעה עשר בחודש הבא." אבל הוא היה
שקוע במשהו אחר ולא הפגין שמץ של הבנה או מראית עין של זיכרון.
היא זוכרת בדיוק את השניה שחרב הקינאה פילחה שוב את ליבה, כאשר
הבינה שהתאריך לא מצלצל לו מוכר. באותו הרגע כבתה אהבתם סופית
מקילוחי הדם שהגיר ליבה. איך הוא יכול להתעלם מהתאריך, הרי זה
יהיה יום הולדתה החמישים! שלומי נראה טרוד מאוד באותו ערב.
כשהגיעה שיחת הטלפון היא הבינה למה. הוא מיהר להסתגר בחדר
העבודה, וגם סגר את הדלת בכדי שהיא לא תוכל לשמוע את השיחה.
היא רצתה להצמיד את אוזנה לדלת אך פחדה שהוא יתפוס אותה. היא
ישבה בסלון, פוכרת בעצבנות בבד שימלתה כמו שעשתה תמיד כשמשהו
טרד אותה. בוהה בתוכנית ריאליטי מטופשת אבל לא ממש רואה אותה.
ההתלהבות הסכרינית שהשתקפה לתוך עיניה מהטלוויזיה לא הצליחה
לחדור את חומת החשדות שהלכה והתגבהה. לוכדת אותה בפנים. מבודדת
מהעולם. מושפלת וכועסת. הפעם זה אמיתי, אמרה לעצמה האלף. בדיוק
כמו מה שאמרה לעצמה גם בפעמים האחרות. הפעם למילים היה טעם
אחר. הטעם החמוץ מר של אמת מרקיבה. בינה לבין עצמה הודתה שאולי
היא קנאית שעושה עניין מכלום. את ההוכחה הניצחת קיבלה כשכעבור
חצי שעה הוא המציא איזה תירוץ אדיוטי שהוא צריך לצאת, ונעלם עד
שתים לפנות בוקר. הפעם הבינה שזה לא  רק פרי דימיונה החולה.

    "איפה היית עד שעה כזאת?" שאלה אותו למחרת.  "אהה" ענה
כאילו בפיזור נפש. "הייתי צריך לעבור עם יקי על התוכניות של
המרכז החדש. אני חושב שהמהנדס טעה שם, ומחר צריכים להתחיל
ביציקות." השלב הבא היה למצוא תירוץ לדבר עם שירה, אישתו של
יקי.

    "היי שירי, כן הכל בסדר. לא לא שמעתי מהילדים. את יודעת
אוהד בדרום אמריקה, שכח שיש לו משפחה. וניצה לומדת נורא קשה,
יש לה עכשיו בחינות גמר. כן, את יודעת שבהרוורד הדרישות נורא
גבוהות. זה בדיוק מה שאמרתי לה, שאפשר גם בארץ. בעיברית הרפואה
תיהיה לה יותר קלה. אבל  את מכירה אותם בגיל הזה. כל מה
שאומרים להם - הם עושים בדיוק להיפך. כן, אני יודעת שהיא מאוד
מוכשרת. היא הרי סיימה במקום ראשון במחזור שלה שלוש שנים
ברציפות! את יודעת איך האמריקאים מדרגים כל דבר... אבל אמרתי
לה שדווקא במפני שהיא כל כך מוכשרת וחכמה, שתעשה את התואר
בארץ, קרוב למשפחה, ואחר כך תמשיך איפה שהיא רוצה. אבל כן,
בדיוק. כמו לדבר לקיר. ומה נשמע אצלך ?. מה את אומרת? אתמול?!
ממש אתמול ? לא, אנחנו דווקא לא יוצאים הרבה בזמן האחרון.
שלומי לחוץ מאוד עם הפרויקט של המרכז החדש שהם פותחים. מה את
אומרת ? איזה בעל יש לך, כל הכבוד. איך הוא מצא זמן בשיא הלחץ
לקחת אותך להצגה ולסרט. טוב, שירי מתוקה, אני חייבת לרוץ.
תתקשרי אלי. טוב, טוב, אז יאללה ביי."

בערב לא אמרה לשלומי מילה. יודעת שהוא, כמו תמיד, יסובב את זה
ובסוף היא שוב תצא המכשפה הקנאית. הפעם, החליטה, תתפוס אותו על
חם. הזדמנות כזו הגיעה רק כעבור עשרה ימים. שוב הטלפון
המסתורי. שבוע חיכתה לטלפון הזה והפעם הצליחה להשיג אותו
ולענות לפניו. קול נשי ביקש את שלומי, והוא שוב הסתגר בחדר
העבודה. הפחד היה לנחלת העבר. ללא שום היסוס הצמידה אוזן לדלת.

בהתחלה, לא שמעה כלום. אולי הוא רק הקשיב, ואז הוא אמר את השם
שממנו היא כל כך פחדתה. כאילו סיוטיה הכי נוראיים מתממשים לנגד
אוזנה.
   "ריקי, את לא יודעת מה את עושה לי. אני לא יכול לשקר ככה
יותר. היא תתחיל לחשוד" ואז שוב שקט. "טוב, בסדר. אני ממש לא
אוהב את זה. למה אנחנו לא יכולים לעשות את זה כמו תמיד. בשעות
העבודה. את יודעת איך היא עם כל החשדות שלה והקינאה." שוב שקט.
"אני מבין שאת לא יכולה בלעדי. לפעמים גם אני לא יכול בלעדייך.
בסדר, בסדר, רק בשבילך ורק הפעם. אני כבר אגיד לה משהו. כן ,
קבענו עוד חצי שעה בערך. את יודעת מה, תתקשרי ליקיר, שיתקשר
אלי בעוד עשרים דקות. אני אכנס למקלחת כך שאילוש תענה לטלפון.
שיגיד שצריכים אותי דחוף, משהו בקשר לפרויקט. טוב ביי"
כשהוא יצא מהחדר, היא היתה ספונה בכורסתא בסלון מרוכזת לכאורה
כולה בטמטום נולד כזה או אחר. הדם רתח ובעבע בעורקיה. לולא
עורה היתה בוודאי הופכת למיזרקה כמו של אגם בכיכר. כזאת שכולם
יכולים לראות לה עד כמה היא מכוערת. אז בסוף השרמוטה הזו שמה
עליו יד... הסבלנות השתלמה לה... דון ג'ואן, אה?

    "מותק אני הרוג, אני נכנס למקלחת. איכפת לך להכין לי משהו
קטן לאכול?" הוא אפילו לא חיכה לתשובה.
כן, כן, לך תתקלח, תתגלח בשבילה, והמטומטמת גם תכין לך משהו
'קטן לאכול'. רעל גדול, זה מה שאני צריכה לתת לך. היא לא
האמינה על עצמה איך הצליחה להתאפק. אפילו ציוץ לא.  גם כשהגיע
הטלפון המיוחל מיקיר היתה גאה בעצמה שקולה אפילו לא רעד.
"כן אני אמסור לו. כן יקי, אני מבינה שזה דחוף, אל תדאג, הוא
יגיע". בלב הוסיפה ושתישרף בקבר של היטלר השחור. כזאת קנוניה
אתם עושים מאחורי הגב שלי. משחקים לי פרטיה, אחוות גברים. חכו
חכו הפעם, נראה מי יצחק אחרון.

    "יקי היה בטלפון" גרטה גרבו הייתה פריארית לידה באותו
רגע.
    "כן, הוא אמר שזה דחוף נורא. מסכן שלי אתה בטח הרוג
מעייפות" ואיך שאני תיכף הורגת אותך בעצמי...
"קח, ארזתי לך סנדביצ'ים לדרך. שלא תדבק לך הבטן לגב.
אתה תחטוף כבר שם משהו לאכול?
לא, לא אני לא כועסת. אני קצת רעבה, אז אני כבר אוכל אותם
בעצמי.
מתי אתה חוזר?
כל כך מאוחר? לא, אז אל  תעיר אותי יש לי יום עמוס מחר. ביי"
נשיקה. כשהוא יצא והדלת נטרקה מאחוריו מחתה את שפתיה בהפגנתיות
בגב ידה.

הוא נסע לכיוון תל אביב והיא שמרה מרחק של ארבע חמש מכוניות
מאחוריו. הוא לא מיהר ולכן זה היה קל. נכנס לאיילון ויצא
ברכבת. בארלוזרוב, קצת לפני בן יהודה, הוא נעלם לה. רגע אחד
שהכאב הסיח את דעתה והיא נתקעה ברמזור אדום. מחוסר ברירה
המשיכה בארלוזרוב עד הים, לא רואה בשום מקום את המרצדס הכחולה.
תחושת הפיספוס תיסכלה אותה. היא חייבת הוכחה מוצקה, ודאית,
ועכשיו זה שוב בורח לה בין האצבעות. תחושה חדשה ירדה עליה.
נחישות ודבקות שלא הכירה בעצמה. עכשיו היא ציידת. בחושי הציידת
החדשים שלה החלה להכנס לכל מפרצי החניה של המלונות לאורך הים.
בשלישי ראתה את המרצדס. אם היתה חושבת קצת זה היה צריך להיות
הראשון . שלומי תמיד הלך על סטייל ועל הכי יקר. נדחקת מאחור,
בצד הלא מואר של חניית המוניות, גילתה שבאחת מתכונות הצייד היא
לא בורכה - סבלנות. למרות ששמרה על המנוע פועל, המוזיקה ברדיו
, השיעמום והירידה ברמת האדרנלין בדמה הכריעו אותה והיא החלה
לנמנם. במקרה הצליחה להבחין באורות האחוריים של המרצדס
מתרחקים. השעה היתה כבר אחרי אחת בלילה, אבל ברחובות תל אביב
התנועה הייתה ערה. זה איפשר לה להמשיך במעקב מבלי להתגלות. היא
חייבת לראות אותה במו עיניה, את הריקי הזונה הזאת, את שודדת
הבעלים הצבועה. היא ידעה לאן הוא לוקח אותה. קיצור דרך שהכירה
איפשר לה להגיע לשם לפניהם. חונה מעט לפני הכניסה לביתה, ושניה
לאחר שכיבתה שוב רק את האורות, הם נעצרו והוא יצא לפתוח לה את
הדלת של המכונית. באמת ג'נטלמן מושלם. כשהוא ליווה אותה לכניסה
התניעה ונסעה ממהרת לחזור הביתה לפניו. בזווית העין עוד הספיקה
להבחין איך הוא רוכן מעליה ונושק לה. זה כבר לא שינה דבר. הבור
הגדול שנפער במרכז גופה בלע את הכל. חור שחור. כל הרגשות מוצו
עד תום. הגיעה שעת הפעולה. כור ההיתוך שהבעיר את קרביה במשך
שנים כה רבות כבה, מותיר אחריו רק החלטה אחת נחושה כפלדה
מחוסמת.


יותר היא לא תעניש את עצמה, כך גמלה ההחלטה בליבה. למרות הכל
היא תיסע לכנס של סבורסקי בהילטון. זהו גם יום הולדת החמישים
שלה. הפתח דרכו שלומי אימלל את חייה ניסגר. שום דבר לא יפגע בה
יותר. בתור אישה חדשה, חזקה, שמחזירה לעולם מנה אחת אפיים היא
תכבוש מחדש את שמגיע לה. במשימה אחת כבר טיפלה, ועכשיו כל
שנותר זה להנות מהתוצאות. מה יותר מתאים מאשר להנות בכנס.
הפתיחה של האני החדשה לא נראתה מבטיחה. היא הגיעה באיחור ומגרש
החניה היה עמוס מפה לפה. אבל מרגע זה הכל השתפר. בחור צעיר
ונחמד לקח את המפתחות מידיה ואמר שהוא כבר ידאג לחניה. כל הדרך
ללובי לא האמינה שהוא גם קרץ לה. יש חיים גם אחרי שלומי אמרה
לעצמה. איזו טיפשה! איזו טיפשה היא הייתה כל השנים האלה. בלובי
היו השלטים הגדולים של הכנס. היא ירדה באיטיות במדרגות לכיוון
אולם הכנסים בוחנת בעניין את כל הפוסטרים של המוצגים העקריים
בתערוכה. משוחררת נהנתה מכל רגע. ממתינה בכליון עניים לחזות
בהם מקרוב. אולי אפילו לרכוש אחד או שניים. חשבה לעצמה בסיפוק.
הפתיע אותה שלמרות כמות המכוניות העצומה שבחוץ לא היה סימן
למבקרים או התגודדויות ליד הכניסה.

בצעד נמרץ פתחה את דלתות האלון הכבדות, ולרגע חשבתי שהגיעה
למקום הלא נכון. היה חשוך ושקט. בהתפוצצות של אור וצרחות,
נדלקו האורות וליבה כמעט והפסיק לפעום מרוב בהלה. ריקי זינקה
על צווארה בשאגות "מזל טוב!". אליה הצטרפו כל מכריה וחבריה.
הבזקי הפלשים התכופים  לא איפשרו לה להתאושש מההלם. שלל
פרצופים החל לעבור לנגד עיניה במין שיירה ארוכה של זכרונות,כמו
מתוך חלום. כאילו היא עומדת למות וחייה עוברים מולה בסך.
תוכנית אלו הם חייך לוותה בקולה של ריקי שמקריינה באוזניה כמו
במצעד יום העצמאות: וזה יעקוב - הייתם שנתיים יחד בגן שושנה,
וזאת מלי - נפגשתם בטיול ההוא בסין על החומה, וזה אלי - הוא
היה המתרגל החתיך שלך באוניברסיטה. ככה זה נמשך במצעד מסויט
ובלתי נגמר. כולם היו שם. כל מי שנגע בה, התחכך, או שלה היתה
נגיעה אליו, כולם. או אולי כמעט כולם...

    "איפה שימי?" לחשה באוזניה ריקי, באחת מההפוגות הבודדות
של נהר האנשים שרצו לגשת ולברך אותה. "איזה בעל יש לך, איזה
בעל" אמרה ונאנחה. "שבועות, מה שבועות, חודשים אנחנו עובדים על
מסיבת ההפתעה הזו! את לא יודעת אילו תרגילים היינו צריכים
להמציא בכדי שלא תחשדי. את לא תאמיני אפילו אם אני אספר לך.
כמו בלילה ההוא, שהיה את הויכוח על המנות האחרונות. התקשרתי
אליכם הביתה ושינתי את הקול שלי בכדי שלא תזהי, ואיך ששימי
סידר לעצמו סיפור כסוי ברגע האחרון, בכדי שהוא יוכל לבוא
לטעום. כל הזמן הזה, הוא חי בחרדות שתגלי ותקלקלי את הכל. איזו
הפתעה, איזה בעל. הרעיון עם הסבורסקי היה פשוט מבריק. רק הוא
יכל לחשוב איך להביא אותך לכאן בלי שתחשדי בכלום. את לא יודעת
כמה הבעל שלך אוהב אותך. את פשוט לא מתארת לעצמך. יחיד בדורו.
משהוא קרה חומד? את נורא חיוורת פתאום. אמרתי לו שלא תעמדי
בהתרגשות, אבל הוא אמר שאני לא יודעת מאיזה חומר קורצת. שמבחוץ
את רכה, אבל מבפנים - אבן. בואי שבי רגע כאן. תעזבו אותה לרגע
בבקשה, ההתרגשות, כן אתם יודעים. מישהו יכול להביא לה כוס מים?
הלוואי עלי בן זוג כזה. איזו אהבה, איזו מסירות. היית צריכה
לראות אותו. את פשוט לא מתארת לעצמך כמה הוא אוהב אותך."

אבל היא ידעה. עמוק, עמוק בפנים תמיד ידעה שאהבתו של שלומי
היתה נתונה רק לה. היא ראתה את  בעיניו גם הערב. במבט שלא יכול
לשקר גם כשהן החלו להתרחק במהירות כלפי מטה. מבט שכולו מלא
אהבה לאחת ויחידה שלו. אומרים העיניים הם ראי הנפש. טוענים
שהעניים לא משקרות. בוודאי שנשקפת מהן אהבה טהורה! אהבה ללא
סייג וללא שום אשמה או תוכחה. לא היה אפילו טיפת כעס אחת במבטו
גם כשגופו נחבט בתחתית הפיר הבנוי למחצה של המרכז החדש. צעקתו
"אבל אני אוהב אותך!!" נמוגה בראשה זמן רב אחרי שכבה פתיל
חייו. תחושה חמימה של שביעות רצון מילאה את ליבה. שלומי באמת
אוהב אותה. אהבתו אליה לעולם לא תעמוד יותר בספק. היא חייכה
לעצמה ביודעה כי השיגה דבר שכל אישה נכספת אליו. הידיעה כי היא
היא היחידה.