היא יושבת לה על אבן חדה,
ורואה את כל העולם שסביבה,
הנהר הכחול הזורם שקט ושליו,
עם העלים שזורמים עם הנהר,
ההרים שברקע והירוק מסביב,
עצים, פרחים,צמחים, חיות,
ואז היא את עיניה פוקחת -
חורבן, כאב, אפר ואבק,

סגורה היא בבניין אפור,
גבוה-גבוה, סגורה מהעולם,
נעולה היא לבדה,
מעדיפה לחזור לעולם הדמיון,
עוצמת עיניה וחוזרת לעולם שלה,
עמוק-עמוק בתוך ליבה.

וליבה קשה מאבן
לא מחוסר אהבה,
אלא מחוסר אמונה.
וכבר אין אוויר, אין חשק.
הילדה הזו היא אני.
אין לאן לרוץ,
אין לאן לברוח,
אין מנוחה לילדה הקטנה שבתוכי.

והלב הפסיק לרטוט
והנפש עייפה.
כשאין יותר דמעות לבכות
והלחי יבשה,
נושאת אני תפילה קטנה
שרק אשכח את הכאב,
שלא ארגיש אותו יותר,
כי את זה לא אוכל לשאת.
לנפשי אין יותר כח,
כמו צוללת השוקעת יותר ויותר
אל תוך הים האין-סופי של הכאב.

וליבי קשה מאבן
לא מחוסר אהבה,
אלא מחוסר אמונה.
וכבר אין אוויר, אין חשק.
לילדה הזו שבתוכי,
אין לאן לרוץ, לאן לברוח,
רק בוהה בים האין-סופי של הכאב.