בוקר אחד קמה אלה והיא כולה רגליים. נושאות אותה הרגליים מן
הספר לעיר הגדולה תל-אביב.
הולכות להן הרגליים ותועות ברחובות, הולכות והולכות, בסוף נחות
בלובי של מלון על שפת הים. ככה מתיישבות להן רגל על רגל,
ארוכות וחטובות, מפתות ומשדלות.

מאז שעלתה ארצה מגרוזיה, מתרוצצות בה המחשבות. איך תעביר את
רוע הגזירה שכבר נהייתה בדמות בעל מבוגר, שחור זקן וסוחר
ממולח. יותר מכל תיעבה את שן הזהב שנצצה לפניו כל פעם שסגר
עסקה מוצלחת ובא עליה. אביה, האיש היחיד שהבין  לליבה ובידו
היה לסייע לה, לא עלה איתם. הוא נשחט שם. לא ידעה למה.היא רק
זוכרת את ההלם. עד היום היא בהלם. למחרת ההלוויה שהייתה צנועה
ובהולה עלו ארצה.אפילו לא ישבו "שבעה". כאן הזדרזו האח הבכור
והאם להשיאה לסוחר הממולח. הם הכירו אותו משם. בעל מעמד. בקושי
הגיעה לפרקה. עודה מתבוססת בדמים ראשוניים וכבר עמדה תחת
החופה, הלומה ופעורה לרוח  ההרים  והזמנים שבאו עליה בחטף.
רצתה ללכת יחפה בים. לספוג קרני שמש ישראליות. לפגוש חברים
חדשים.ללמוד בבית-ספר עברי, להמשיך לתואר באוניברסיטה. ולא. לא
הגשימה דבר. החיים משם רדפו אותה, כאילו אין חיים חדשים, כאילו
זו לא ארץ חדשה. כאילו כלום.
בהתחלה שתקה, אחר-כך בכתה, התחננה. שאמה תקבלה הביתה. היא תעשה
כל שתבקש, תנקה,
תבשל, תגהץ... הכל, רק הביתה... הביתה לאימא. לא להתחתן. לא
עכשיו... כל-כך צעירה... אמרה לברוח. אמרה, אמרה ואמרה.

קמו הרגליים, הקדימו מעשה ונשאו אותה לאן שנשאו. אחר-כך באה
מחשבה זדונית.

בבית מידות, בפרבר אמיד, סמוך לתל-אביב עמדו איש ואישה ליד
הדלת בחיבוק של פרידה. לאחר שלושים שנות נישואין פקע מיתר. כבר
מזמן לא נשמעה כל מנגינה. השתיקות היו לכבלים שהעלו לגרדום כל
מה שהיה ביניהם. שיחות ומבטים היו מוגלה ממארת, ממש ביצה. משהו
הקפיא את ליבה. השתיקות שלו היו מבצרו. אין יוצא ואין בא. לא
נמצא מי שיתלה חוט שני בחומה שנתהוותה לה.
זגוגיות המשקפיים לא סננו את הזעם האצור בעיניו ושכן מאז סגר
את המפעל והפסיק לעבוד. האשמה
הייתה לה למצור. חיפשה כידון להבקיע את החומה. החזיקה את ליבה
בכפות ידיה לבל יתפקעו נימיו. רצתה לנשום. רק לנשום.שילך
לחשוב. שיתן לחשוב, לנוח, לנשום. והוא נתלה בשתיקה כמו בקרנות
המזבח. לא יודע להיות לבד. איך ילך. אנה יבוא. אולי אלך, אלך
ואחזור. מה יהיה? מה יהיה עלינו?

מבטו עקד את ליבה. בכוחות אחרונים של חמלה כבושה, הקיפה את
צווארו לחיבוק של פרידה. כבר שכחה אם הייתה נשיקה או רפרוף
שפתיים. הדלת נסגרה. מיד חשה את המועקה. גוש.ענן עטף את
ליבה.דממה.

הלך האיש לנוח ולחשוב במלון שעל שפת הים.

בחדר הקטן פרש את הסדינים החדשים שקנה והחביא בעוד מועד
במכונית. סידר את הבגדים בארון.
הניח את הקפה והסוכר על השיש בפינת המטבח ונכנס להתקלח. התפרקד
על המיטה לשינה חטופה  ונרדם לשבוע, כאילו מת.

בשבוע השני התעורר וירד ללובי. מקום שורץ אנשים, נשים וזימה.
עיניו הצרות נפקחו, נדהמות למראה שראה. בפינה מרוחקת זוג
רגליים. מעולם לא ראה רגליים כה ארוכות ונאות מונחות להן,
עצמאיות בתוך כורסה. ככה נחות לבדן, ללא גוף, ללא כתפיים, ללא
ידיים, ללא ראש. לכסן מבט לימין ולשמאל, ראה אנשים יושבים
בזוגות ובחבורות ובעיניהם תאווה.כולם עסוקים, מחייכים וחומדים.
מי מעשן, מי שותה קפה ומעשן, מי קורא ומי סתם מתבונן או בוהה.
כולם מפטפטים, רוחשים וכאילו אינם רואים מה שעיניו רואות.
רגליים מפתות. מדי פעם מחליפות תנוחה. פעם למעלה, פעם למטה.
הוא מסיר את המשקפיים, מנגבם בשולי החולצה. משפשף את עיניו,
מניחן שוב על אפו, מטיב את אחיזתן מאחורי האוזניים. והרגליים
רגליים. מנענעות עצמן, מגלות ומסתירות, מפסקות, תופפות, רוקדות
ומזמינות.
"אני משתגע." חשב לעצמו, מגניב מבט לצדדים, קם באחת לחדרו
והרגליים קמות עליו. בצעדים רחבים הוא נדחף למעלית והרגליים
נדחקות איתו. הוא נצמד לקיר. קרוב ללחצנים. מתכנן להקדים
ולהשיגן. האור מהבהב בקומה השנייה, מישהו לוחץ והוא נדחף אליו
והרגליים בעקבותיו. במסדרון האפלולי הוא הולך ושב. פוסח על דלת
חדרו להתעות, מחשב איך יחליק את הכרטיס המגנטי וייבלע פנימה.
בטרם ידליק את האור הוא חש בנוכחותן. הוא יושב על קצה המיטה
והרגליים כורכות עצמן סביב מותניו, באות עליו, יושבות עליו,
מתנועעות, בהתחלה לאט, לאט ואחר-כך מגבירות קצב בחושניות
טורפת. החולצה, התחתונים, המכנסיים נפרמו להם והתפזרו על
הרצפה.

משניעור, נחות הרגליים לצידו והן מחוברות לגוף עם צלעות, בטן
וישבן, פות וצוואר וידיים, ראש, עיניים ושיער, שפתיים ואף. ממש
אישה שנבראה. הוא מרגיש את הגוף. לופת את הבשר. בא עליה. צועק.
שומע קול נאקתה, אך אינו רואה אותה.

בבית מידות בפרבר אמיד, סמוך לתל-אביב גרה אישה והיא נושמת.