מתפנק לו סתם כך, הילד הרך,
מבקש מה שבא לו, הסבא נמרח...
חיבוקים, ליטופים, ממתקים, עוגיות,
ככה ראוי לו לנכד לחיות.
אין כאן חינוך לאסור ומותר,
רק אהבה שלא תלויה בדבר.
במסורת אירופאית די קשוחה גודלתי
ובחסך של סבא וסבתא לא חשתי.
עד שראיתי איך נרקמים יחסים
וכיצד זה ואיך נכדים מתפנקים.

נולדתי זמן מה אחרי השואה,
להורים שעברו ייסורים ואימה.
וכשגדלתי לא היה לי ספק,
החיים מרים, אין זמן להתפנק.
כך גם הורי שסבלו מנכות רגשית,
יחסם לנכדים הייתה בעיקר חינוכית.
בגיל צעיר התבררה לי האמת המרה,
כי חצי משפחתי "שמה" נספתה,
ומי שחזר הספיקו לו צרות,
לא לאחד, אלא לעשרים משפחות...

כך כל בני דורי שנולדו אחרי...
דור שני לשואה עם משא די נוקשה,
אנחנו שלא למדונו להתפנק
וגם לא היה לנו על מי להתרפק,
כך צברנו חסכים בעת הילדות,
ימים ולילות ללא שום פינוק,
נושאים בתוכנו אות קין נורא
לא עוזר לי לבכות או לזעוק מרה,
כי זאת תלונתי - איפה הצדק?
למה אף פעם לא הייתי נכד?