עוצם את העיניים
שומע את קולך ממרחק
הקווים נמחקים
השורות משתנות
לא ידעתי מה לומר
בראשי הייתה מנגינה
היא חיפשה בשבילך מקום
ואז נזכרתי בתמונות
בספרים המעלים אבק
לא ידעתי לברוח מספיק רחוק
ממציאות שמתהווה כל יום
לזיכרון שנלחם בי כמו קללה
ועכשיו את,
שוב מרגישה את המים נופלים על פנייך
את הזמן, שוקע בתזמון מושלם
ואותנו מתנתקים
עוצם את העיניים
כשהדגל מתנפנף
יכולתי לראות אותך, יוצאת מן החדר
לא היה לי מה לומר
לפני שהתחילו התירוצים
ואז, לא יכולתי להפסיק את הסיפור באמצע
לא יכולתי לברוח מספיק רחוק
ממציאות, שמתהווה כל יום
לזיכרון שנלחם בי כמו קללה
ואת, עמדת באמצע
מכוונת אותי, אל התהום
שם בוודאי אשכח אותך
מול המראה, חצי ערום
מבקש להתגלח, מבקש להרזות
יש כוסות בארון
אמזוג כוסית אחת לשניים
בחוץ, ראיתי את העיר נפרדת מכולם
בפנים, לא ידעתי איך משקרים נכון
אז שיקרתי בלי הפסקה
עוצם עיניים, שומע את קולך מתרחק
הבהובים של אורות משטרה
אזעקות משתוללות
עוד מעט תבואי, ותציגי לי
את החיים במנה ראשונה
אבל את, זיכרון שאני לא מצליח למחוק
לא ידעתי לברוח מספיק רחוק
ממציאות שמתהווה כל יום
מזיכרון שנלחם בי כמו קללה
מביט על השורות שכתבתי
מביט על עצמי
הקשרים מתרופפים
השיגעון מתחיל
עוד מעט, יבואו הספינות לקחת אותי מכאן
ואחרי זה את תבואי, לנגב ולמכור
לא יישאר זכר
רק מציאות שמתהווה כל יום
לזיכרון, שנלחם בי
כמו קללה |
