השמיים, הארץ והרוח דוממים כעת
ודומם ישנים גם בעלי החי והכנף.
עת שגבירת הלילה נוהגת במעגלים,
בסוסיה הרתומים למרכבתה,
מכה בסנוורי כוכב,
הים שוכב רגוע על מיטתו, ללא גליו, הדגה והחופים.

אני ער, אני חושב, אני נשרף, אני בוכה.
את שהורסת אותי, עומדת מולי, אל מול יגוני המתוק
כמו מלחמה שאליה אני נתון.
כמה מעט שלווה אני מוצא.

כך, מתוך מעיין מתגבר, רגעי ובוהק
יד אחת בודדה, לבדה, מושכת בי, פוצעת ומרפאה.
יסוריי עוד צעירים מלהיגמר.
אלף פעם ביממה אני מוצא את מותי,
אלף פעם ביממה אני נולד מחדש.
גאולתי רחוקה ממני עד מאוד.

תרגום שירו של פרנצ'סקו פטררקה,
גדול משוררי איטליה במאה ה-14 לפנ"הס