שעות של חיפושים שעות של ישיבה בשקט והרהורים, לא הצלחתי למצוא
את המילים לתאר את ההרגשה הנוראה הזאת. משקפי שמש על העיניים,
מראה קשוח וקר לכל אלה שלא מתמקדים ורואים את מה שבאמת הולך לי
בפנים. לידי עומדת דקלה בת ה 12 אשר חגגנו לה בת מצווה לפני
שבועיים.
מאחורי דקלה עומדים אורן וחגית, אשר נתמכים אחד בשני לבושים
שניהם בשחור, חולצתם קרועה קלות ליד הצוואר. את חגית מחבקת
אורית שמתייפחת עם דמעות בעיניים ואף אדום ובוהק, אורן מחזיק
את ילדתו הקטנה דקלה אשר לא בדיוק מבינה מה קרה. חגית עומדת שם
ומסתכלת בשנאה ותיעוב על ההופעה המרשימה הזאת של החבר'ה במדים
הירוקים והכחולים שעומדים שם עם ראש רכון עם הנשקים שלהם בדגל
וכומתות על הראש ואומרים מילות פרידה, מילים שמבחינת חגית
ריקות וחסרות תוכן, מילים כמו, "דניאל, היית חייל לוחם גדול,
בעל לב רחב ורוח צה"ל הייתה מושרשת בך", או "דניאל, הצלת את
כולנו, אתה הגיבור של כולנו, בלעדיך כולנו לא היינו כאן
עכשיו". וחגית שמתביישת במחשבותיה אבל אלה לא רוצות לצאת חושבת
לעצמה:
"למה זה לא יכול היה להיות אף אחד אחר?", "זה לא פייר שהם כאן
עכשיו ואתה לא".

..."ועכשיו ידבר, עידו, חבר טוב ואח של דניאל"... חושך...


אני ודניאל יושבים בחוץ בנדנדות, בכתה ו', הוא סיפר לי שהוא
אוהב את דפנה. והתייעץ איתי איך כדאי לו להציע לה חברות. תמיד
הוא היה ביישן וחששן, תמיד פחד ליד בנות ולא ידע כיצד להתייחס
אליהן.
זה היה ערב יום שלישי ועשינו סיבוב במושב, ישבנו ודיברנו במשך
שעות. הוא סיפר כמה הוא אוהב איך  שהיא עושה צמות בשיער. וגם
בגלל שהיא הכי טובה בכתה בחשבון.
סיפר לי שכשיהיה גדול יהיה לוחם בשייטת, כי הם הכי חזקים. תמיד
דיברנו על איך זה יהיה כשנהיה גדולים, מה נעשה בצבא. אני אמרתי
לו שזה שטויות במיץ עגבניות. כי "שריון" הם עם טנקים והם הכי
חזקים. אנחנו יושבים ומדברים על תכניות שלנו לעתיד, מה נלמד
בתיכון, איך נתחתן עם דפנה וליטל
ונצא איתן לסרטים והילדים שלנו ישחקו ביחד ואנחנו נצא לדוג
ונעשה על האש ביחד.
כתה ז', איך פחדנו שישימו אותנו בכתות נפרדות, כתה ז', במקום
כתה אחת ו'1 הפכנו להיות 5 כתות
נפרדות.
אבל נשארנו ביחד אני ודניאל, למרות כל הפחדים והחששות לא
הופרדנו שנינו היינו באותה ההקבצה במתמטיקה, אנגלית ובכלל בכל
המקצועות גם אם לאחד מאיתנו היה קשה דאגנו להישאר ביחד באותה
המערכת על מנת שנהיה כל הזמן ביחד.
לא פעם דניאל הוציא אותי מצרות, היה לי לעד כאשר היו מאשימים
אותי בדברים כאלה ואחרים.
עמד מאחוריי ללא כל דרישה או בקשה לטובה חזרה.
חלפו להן השנים והגענו לכתה י'. בגרויות, דניאל הלך ללמוד
גיאוגרפיה ומחשבים, ואילו אני הלכתי ללמוד פיזיקה כימיה.
הופרדנו בכתות אבל זה היה בקטנה. כדי להיות חברים הכי טובים לא
צריך להיות בתחת אחד של השני.
אבל עדיין דניאל היה ישן אצלי לילות, אוכל אצלי ארוחות ומגיע
אליי הביתה כל פעם שיכול.
כמו אחי התאום ככה הרגשתי כלפיו, יכולתי לדעת מתי הוא עצוב,
מתי הוא עצבני, והכי חשוב מתי הוא שמח. גם כשהיה עצבני לא היה
מתעצבן עליי, אפילו כשהייתי הכי מציק שאפשר. היה צוחק איתי
ושוכח מכל הצרות אשר הציקו לו.
כשפחדתי לספר דברים לאנשים כי פחדתי שיצחקו עליי או יכעסו עלי
הייתי מספר לו והוא היה תמיד אומר
את מה שהייתי רוצה לשמוע. תמיד גורם לי להירגע ולהבין שהעניין
לא כזה נורא.
התחילו הזימונים לצבא כמו שתכננו תמיד, קיבלנו שנינו זימון
ליום סיירות, ביום הסיירות עברתי מיונים למטכ"ל וקיבלתי זימון
לגיבוש מטכ"ל.
דניאל לעומת זאת ביום הסיירות שלו לא קיבל כלום.
דניאל רצה להגיע לצנחנים לפלס"ר, אני לעומת זאת רציתי להיות
קצין במטכ"ל.
בסוף כתה יב' נפרדתי מחברה שלי שהייתה איתי שנה וחצי, למרות
שמשך חצי שנה רק סבלתי ממערכת היחסים הזאת, דניאל תמיד תמך בי
ועזר לי לחשוב איך אני מציל את המצב שלי, אפילו שלדניאל לא היה
מושג במערכות יחסים כי אף פעם לא הסתדר יותר מדיי עם בנות.
משום מה תמיד אמר לי את הדברים שהייתי צריך לשמוע.
אני זוכר אחרי שנפרדנו, באתי אליו להתייעץ איתו, איך אני מחזיר
אותה אליי. והוא ענה לי, "עידו, תעזוב אותך חרטא זה לא בריא לך
אתם בכלל לא מתאימים עדיף שככה!"
רציתי לתפוס אותו ולתלוש לו את הראש מהצוואר על מה שהוא אמר,
אבל הבנתי שהוא צודק.
באמת היה חשוב לו שיהיה לי טוב, כאב לו לראות אותי סובל.

דניאל עשה גיבוש צנחנים ועבר, אני עשיתי גיבוש מטכ"ל ועברתי.
אבל דניאל לא עבר את הגיבוש של היחידתיות, בגלל בעיה רפואית.
אני זוכר איך הוא התבאס לא יכולתי לראות אותו ככה, זה כאב לי
מבפנים, כאילו שאני זה שנכשל עד כדיי כך הרגשתי את הכאב שלו,
במיוחד לאור העובדה שכל החבר'ה הקרובים שלנו היו בסיירות.
אחרי שדניאל לא עבר את הגיבוש לא הוצאתי מילה על הצבא לידו, לא
יכולתי לדבר לידו על האימונים כי ידעתי שזה רק ישביז אותו, אז
ישבתי איתו והוא סיפר לי על 'אלכס', ועל ,'יורי', הרוסים
הנגביסטים שאיתו והגרוזיני הדפקט שמסתובב ומחפש את מי להרוג.
על איך שטוחנים את הגדס"ר, ועל כמה הוא שבוז שהוא לא שם. הייתי
רואה את הניצוץ הזה שלו בעיניים כשהוא היה מדבר על הגדס"ר, זה
הרס אותי.
אחרי הטירונות כשעברה לדניאל הבאסה על הגדס"ר והוא הבין שטוב
לו בגדוד יכולתי להתחיל לדבר איתו על הצבא שלי.
הוא תכנן לצאת למכי"ם, ולגמור את השירות באיזי.
באימון המתקדם בקושי ראינו או דיברנו אחד עם השני, אבל כשלאחד
היה זמן תמיד היה מתקשר, או שולח הודעה כדי לשאול מה קורה.
ובשבתות כשהיינו יוצאים, היינו שורצים אחד אצל השני כל היום.
נגמר האימון המתקדם, ולדניאל הבטיחו לצאת למכי"ם מוקדם, אני
לעומת זאת נשארו לי עוד 8 חודשים למסלול, מה שאומר שאני הולך
לטחון.
דניאל סיפר לי איך הוא מתרגש לצאת למכים ושעוד שבוע הוא יוצא
לקורס וחבל על הזמן איזה בית זונות הוא הולך לעשות שם!



הקפצה, גדוד 101 עולים לצפון נכנסים ללבנון, יש פעילות. נכנסים
לחלץ כוח מיוחד שנתגלה עקב תקלה מודיעינית.
הג'יפ של המ"פ עלה על מטען גחון, מחלקה שלוש נשלחה לבדוק מה
מצב החיילים בג'יפ, 3 הרוגים ואחד פצוע קשה.הם נחלצים לתוך
הבניין בוא התבצרו כוחותינו. דניאל, מפקד מחלקה בגדוד, נכנס
כשהמ"פ פצוע אנוש על גב אחד מחייליו מכניס את חייליו לתוך
הבניין בוא תפסנו מחסה, המחלקה שלו הופרדה משאר הגדוד עקב מארב
שנעשה על אזור המטען.
דניאל שכעת היה המפקד הבכיר בכוח שלו חיפש את מי שהפיקוד בידיו
בכוחותינו, לדניאל לא היה מושג איזה כוח נתקע בתוך הבניין
וכאשר מצא אותי כשאני מדבר בקשר עם מח"ט צנחנים, הסנטר שלו
פשוט צנח כשקלט, "עידו!!!, שיו אחי מה המצב?"."המתן קטנה
קודקודון, אחי ... אני לא מאמין שאתה פה"
פתאום כמו הכל התחיל להיות לאט כמו באיזה סרט שאתה רואה את הכל
מהצד והכל קורא לאט.
חטפנו נ"ט היישר אל תוך הקיר, הכל נהיה אבק לא ראיתי כלום, אש
נפתחה לכיווננו.
שמעתי את דניאל זורק פקודות לחייליו, ואז נשמעה הצעקה ,
"רימון!" ומיד אחריה עוד אחת,
"שמע ישראל!", "דניאל לא!".

...חושך...


מה אני אומר עכשיו דניאל אחי היקר?, אתה היית גיבור! אין ספק,
אין ספק גם שהייתי מוכן שתוותר על הגבורה הזאת. אם היית המפקד
שלי דניאל הייתי הולך אחריך לתוך הגהנום וחזרה!
לאן אני אמשיך מכאן עכשיו דניאל, איך אני יכול ללכת לבלות,
לצאת עם בחורות, לשבת בבית קפה ארומה לשתות 'נס קפה ארומה' עם
אחד וחצי סוכר וקוביית שוקולד בפנים??
איך אני אעצור לאכול בשניצלנד, כשיש לנו מנצ'יס אחרי מסיבה
מטורפת?
איך אני אשב בבית, כל החיים שלי היו ועברו איתך! עם מי אני
אזדקן? עם מי אשכור דירה בת"א?
עם מי אטוס לחו"ל לעבוד וללמוד?, עם מי אלך לדוג ואעשה על
האש?
נכנסת לשם כדיי להציל אותי, נכנסת כדיי לחלץ את הכוח שלי מתוך
התופת.
אתה היית היחיד שנהרג שם, למה? למה עשית את זה?
עכשיו אני עומד פה, מול הקבר שלך אחי, רואה איך מכניסים אותך
לתוך האדמה ומכסים, ואני יודע שלעולם יותר לא אוכל לדבר איתך,
לצחוק איתך, לישון איתך, וסתם להיות בסביבתך.
הם מבקשים ממני לדבר דניאל, הם רוצים שאני אגיד עליך כמה
מילים?
למה לא נלקחתי איתך, למה דווקא אתה דניאל? ההורים שלך פה בוכים
עליך, דקלה שלפני שבועיים רקדנו איתה בבת המצווה שלה עומדת ולא
מבינה למה היא לא תראה יותר את אח שלה?
למה הוא בכלל היה צריך להיכנס לשם? , בגללי, בגללי היית צריך
להיכנס לשם דניאל. גם אורי פה אחי, למרות שנפרדתם כבר לפני
שנה, אהבה ראשונה אחי, היא שבורה!
למה דווקא אתה דניאל? אני לא מבין!