יום לפני המסע כומתה ואני חולה, נשבר לי כבר הזין.
באמא שלי, אני אלרגי לצה"ל. הכל מתחרבן לי פה. אם רק הייתי נח
עוד יום אחד לפני, אם רק היו מאמינים לי פה ונותנים לי לנוח.
עכשיו זה עלה לי במסע כומתה, אולי לפחות עכשיו הם מאמינים?
לא יודע, מי יודע במה זה עלול לעלות בהמשך?
אני לא מצליח להבין את זה, זה פשוט לא מתחבר. כמה שלא תשקיע
פה, לא יעזור לך, נקווה שעכשיו הם מאמינים.
זה כאילו שהם לא אנושיים, כאילו שהם לא מבינים שגם עלינו
עוברים קשיים, כאילו שהחיים שלנו בבית לא מעניינים אותם. איך
הם מעיזים לקחת לי את הזמן שלי עם המשפחה והאהובים, בלי להניד
עפעף, בלי להרגיש אפילו שמץ של חרטה, בלא נקיפת מצפון?
אני לא חושב שממש אכפת להם! אפילו לא באו לשאול אותי איך אני
מרגיש. אני שוכב פה במיטה כמו איזה זקנה במחלקה הגריאטרית של
איכילוב, משתין לתוך בקבוקים, קופא מקור, והם אפילו לא באים
לשאול איך אני מרגיש. כולה פאקינג לשאול "כהן, איך אתה מרגיש?"
זה לא צריך להיות ככה? אולי זה חלק מהשלב? אולי הם מנסים
ל"חשל" אותי? באמת שאין לי מושג וגם לא כל כך מעניין אותי.
בנוסף לכל החרא הזה, היא פתאום נכנסה לי לראש, ולא יוצאת, היא
אמרה לי שהיא חשבה עליי בזמן האחרון. זה סימן טוב, לא?
אבל מצד שני, היא גם אמרה שהיא לא רוצה קשר מחייב. היא גם אמרה
שהיא לא רוצה להרגיש מיוחדת, שזה כל מה שאני בערך יכול לעשות
בשבילה.
כי בשבילי, היא הכי מיוחדת בעולם.
אבל היא השתנתה. היא לא אותו בנאדם שאהבתי לפני שנה וקצת. האם
אני יכול להרשות לעצמי ליפול שוב בקסמיה? איתה הרגשתי כל כך
חי, הרגשתי כמי שמחזיק ביד יהלום יקר ונדיר. האדרנלין הזה,
הפחד המתמיד הזה לאבד, אבל מצד שני - בכל ריב שלנו הרגשתי
כאילו נפצעת לי הנשמה!
נראה כבר מה יהיה. המפקדים כאילו לא רואים את כל זה, מה זאת
אומרת כאילו? הם לא רואים!
אבל הם יכולים לשער, לא? הם יכולים להבין שהמוח שלנו עסוק לא
רק בכוננות, או באיך לארגן הלילה את המסדר.
כל הלילה הזעתי והתעוררתי כל חמש דקות כדי להחליף את החלוצה
הרטובה, אבל מההתנסות שלי עם צה"ל, ביום שלישי אני אהיה בריא
כמו שור כדי שאני אוכל להישאר את השלושה ימים שחטפתי ביציאה.


כמו זין הוא זרק לי את הימים בלי לחשוב בכלל על הצד שלי, בלי
לנסות אפילו טיפה להבין. חשב שאני מנסה להתחפשן, חשב שבא לי
לזרוק, חשב שבגלל שאני עובד עם הרס"פ אז אני מנסה לעבור אותו.
נראה לי שאמא שלו תקעה לו פלפל חריף בתחת כשהוא היה קטן.
מה הוא מנסה לעשות? לחנך אותי? הוא שיקר לכל המחלקה בפנים, הוא
לכלך עליי, גרם לי להראות מול כולם כמו איזה סמרטוט, אפס שמנסה
לנצנץ עליהם.
איך אני לא אגיב? איך אני לא אנסה לפחות לפתוח את הפה כדי
להסביר, ואפילו לא לו, לשמוק המתנשא הזה, אלא לחברים שלי,
החברים למחלקה שעכשיו חושבים שאני "מתחפשן", "מתחמק מעבודה".
מה אני אמור לעשות עכשיו, קיבלתי יומיים ביציאה בלי לקלוט
אפילו מה קרה פה. מה זה הזין הזה, אני שואל?
ואיך, איך לעזאזל הם מעיזים אחרי זה, כשאני חולה, לא לבוא
לשאול איך אני מרגיש? מי הם חושבים שהם, אלוהים? גם הם טועים.
עובדה, המפקד טעה.
לכן הוא עכשיו בכלא 6 ל-21 יום. אז מה הם משחקים אותה, גם הם
בני אדם.
גם הוא, השמוק המתנשא הזה, חרמן וגם הוא מאונן כשחברה שלו לא
נותנת לו. גם הוא מנסה להתחיל עם אלונה כמו ילד בן 12 שחושב
שהוא הכי מגניב.
אבל לא מבין שהוא נראה כמו סבא שלה ושהוא מטריד אותה.
גם הם, השמוקים האלה, חבורה של ילדודס שנהנים לשחק אותה
קשוחים.
עוד איזה מתרומם שלא מצליח להשיג במסיבות אז הוא בא לשחק אותה
גבר לידנו. באזרחות אני אוכל שמונה כמוהו לארוחת בוקר, סתם עוד
איזה ילד כאפות. הוא מהסוג של האנשים שהיו מסתובבים לידי
בהפסקות רק כדי שאחרים ישימו לב שהוא קיים.
אני אומר לך אחי, כל יום שעובר פה אני מאבד את עצמי יותר
ויותר.
אני נפלתי מטייס כדי לעשות גיבוש לסיירת! הסיירת!
הגעתי לפה, אני לא מתלונן גם יחידה מובחרת, אבל אני לא יכול
להגיע לגדודים. הגדודים זה לילדים, משחקים בשמירות כמו חבורה
של כלבי שמירה.
אני בליגה של הגדולים, אני לא באתי לפה כדי לשחק בקאקה.
אני בחיים לא אפרוש. אתה מכיר אותי, לכן גם תבין למה זה הפתרון
היחיד שלי.
ובגלל שאני יודע שאתה היחיד שתבין בחרתי שאתה תקבל את המכתב
הזה.
תבין, אני מקבל פה זלזול מ"ילד" שעדיין יש לו אדום על הצוואר
מהתיכון.
לא רק שאני מקבל ממנו זלזול אני גם חייב לעשות את כל מה שהוא
אומר, אחרת הוא ייקח לי את הזמן איתך ועם המשפחה.
אחי, אני סומך עליך שתסביר לכולם את המצב, ושתבין שלא
השתפנתי.
אני רוצה לסמוך עליך שתדע להבהיר לאמא ואבא שאני אוהב אותם
בטירוף
ושאין שום דבר שהם יכלו לעשות כדי לשנות את המצב.
ואני יודע שאתה לא תיתן לאף אחד להגיד שזה בגלל שאני לא מתאים
להיות קרבי, או שפשוט הייתי חלש מדי כדי לעמוד בדרישות.
אני מקווה שאתה לא כועס עליי שבחרתי בך, שתקבל את המכתב. אני
רוצה שתדע ושתבין שזה באמת אך ורק כי אני הכי אוהב אותך, והכי
סומך עליך שתבין אותי ושתעשה הכל כדי שאחרים יבינו גם.
תמיד רציתי לדעת איך תיראה ההלוויה שלי, כמה אנשים יהיו ואם
הרבה יבכו? אתה אומר שאני אקבל הזדמנות לראות את זה?
אני מקווה, אני אוהב אותך ואני חשבתי הרבה לפני זה. לא יכולת
לעשות שום דבר ואתה אחת הסיבות שהחזקתי עד עכשיו, אחרי כל הזמן
הזה.
תהיה חזק, תשמור על המשפחה ואל תתן לשום דבר לשבור אותך,
תמיד אוהב...