כשהייתי בן שש, שבע... כשהייתי קטן הבעיות הגדולות שלי היו,
כינים.
פעם כינים היו הסיוט הכי גדול של כל אמא וילד, שהסתובב ודפק את
הראש בקיר כדיי שלא ייגרד לו
נראה כאילו סוף העולם, הספריי המסריח הזה על השיער, להסתובב עם
זה יום שלם, להיות תקוע בבית מבודד כמו איזה מחלה מדבקת, ואחרי
זה המסרק המסריח הזה, המסרק הסמיך. אין בנאדם בעולם שיכול
היה לסבול את המסרק המזדיין הזה. מה הקטע עם המסרק כן הוא
מוציא את הכינים אבל הוא גם מוריד
את כל הקרקפת.
ואז אתה נהיה גדול מדיי בשביל הכינים המזדיינות האלה, כאילו
פתאום אתה כבר לא מספיק טוב בשבילן, העור שלך לא מספיק רך או
וואט אבר. מי הן בכלל שישפטו את העור שלי? אני נורא מרוצה
מהעור שלי ואני חושב שעם יש להן בעיה הן יכולות למצוץ! למישהו
אחר את הדם.
אז זהו נפטרנו מהכינים סוף סוף, החיים מפה רק יכולים להיות
יותר קלים נכון?
טעות!! כל מי שחשב שפה נגמר הסיפור טועה. כנראה שהכינים מוצצות
מאיתנו את החשש, או את הפחד.
או שהן פשוט מוצצות לנו את השכל כך שאנחנו לא חושבים לעומק
ונהנים מהחיים כמו שאנחנו.
פתאום להכנס לבריכה סתם כדיי להרטב נראה לך לא הכי חכם כי אחרי
זה תצתרך להתקלח ויהיה לך ריח של כלור. או לקפוץ בשלוליות לא
נראה כזה כיף או שנראה כיף אבל לא שווה את הטרחה שלנקות
את הבוץ אחרי זה. פתאום אתה מגלה שבנות הן לא בדיוק כמו בנים
רק עם שיער ארוך.
ולאט לאט גדל לך שיער במקומות שלא הכרת, לאט לאט אתה מתחיל
לחשוב על דברים ברומו של עולם,
על עבודה, על חברה, איך לעזור לאמא שבדיוק נפרדה מאבא ועכשיו
היא לבד והיא לא מרגישה טוב.
פתאום אתה מגלה שאמא ואבא נפרדו. ושחסר כסף, שאבא של חבר שלך
הוא לא גיבור כמו שהוא נראה ושהוא חייב כספים ושהוא לא טס לחול
בשביל עבודה אלא הוא טס כדיי לברוח מהארץ.
מחשבות מטרידות אותך, פתאום העולם הופך למקום פחות טוב, פתאום
מתחילים לקחת לך דברים, אתה צריך לעבוד בשביל שתוכל לקנות
לעצמך בגדים חדשים. בכלל מה פתאום אכפת לך מבגדים מבחינתך
להסתובב ערום כל היום, עכשיו זה לא בסדר להסתובב ערום.
ואתם יודעים למה כל זה? בגלל הכינים, הכינים החליטו שאנחנו לא
מספיק טובים בשבילן מגיל מסויים
ואז אנחנו מתחילים לחשוב.
אז לפני שאתם מתבכיינים כל כך על הכינים תחשבו טוב מה אתם
מעדיפים...
כינים, או מודעות לעולם המכוער הזה סביבנו.