כמעט לכולם יש את התהום הזו.
אולי הם ביקרו בה בעבר, היו בתחתית, והצליחו, אחרי הרבה
מאמצים, לטפס שוב למעלה.  אולי כמעט נפלו, אבל ברגע האחרון
נאחזו בדפנות התהום, או שאולי נאחזו ביד המושטת מלמעלה.
אולי עמדו ממש על הקצה ומשהו עצר בעדם, אולי הושיטו רגל אחת...
והתחרטו.

מכל מקום, הם חיים בידיעה תמידית שהיא שם, שהיא קיימת. עומדת
שם מוכנה, כאילו מחכה שמישהו יעז לתת לעצמו ליפול לתוכה, או
אולי אפילו יקפוץ לתוכה.
התהום הזו קיימת כמעט בכל אחד מאיתנו, פשוט אצל כל אחד היא
קיימת במקום אחר, והעומק שלה שונה.
חלק מהאנשים אולי עוד לא גילו שהיא קיימת, או איפה היא נמצאת.
אבל ברגע שמגלים... קשה לשכוח ממנה.
למרות שמסתכלים למטה ולפעמים לא רואים את התחתית. למרות שחשוך
בפנים. למרות שלא יודעים מה הולך לקרות.

כשעומדים על סף תהום כזו, הדבר היחיד שעובר לך בראש זה הרצון
לברוח, והעובדה שדרך נורא פשוטה להגשים את הרצון הזה היא פשוט
לתת לעצמך ליפול, בלי לחשוב יותר מדי.
"אם אני אקפוץ, הכל יהיה הרבה יותר טוב," אתה חושב. לפעמים
אפילו נראה לך שזו הברירה היחידה שנשארה.

אנשים אחרים בחוץ אולי מזהירים אותך מהתהום, או אולי גוררים
אותך יחד איתם לתהום.
אתה לא רואה את התחתית. גם לא יודע איך זה להיות בתחתית, או
אולי יודע ומתעלם מכך, או אולי יודע ובגלל זה רוצה שוב לקפוץ.
אתה גם לא יודע איך ואם בכלל אפשר לטפס חזרה. אבל אתה לא חושב
על זה בכלל.

אתה רק חושב על כמה שזה קל, כמה שזה פשוט
פשוט להניף רגל אחת, ועוד אחת
וליפול.