יום שבת בבוקר, החלטתי: גם אני אצא עם המחשב הנייד לאחד מבתי
הקפה ואיראה עסוקה מתמיד!

ציוד: נייד, יומן, מחשב, אוזנייה, ספר (סערת נפש - שנינות
פסיכולוגית בגרוש), כסף, וחיוך מרוח של גג העולם.

מיקום: שדרות רוטשילד ת"א

שעה: שעת בוקר 10 - 12.

לבוש: קליל עד מוזנח - חצאית, כפכף ים ולא לשכוח תסרוקת כאילו
קמתי טבעי...

הנה אני קרבה לבית קפה... וזה קורה.

השתחלתי פנימה בהצצה מוחלטת, התיישבתי באחד השולחנות הזוגיים
עם החלון החוצה.
נזכרתי בטרנד המעצבן שנקרא הזמנה בקופה (מה, לא מגיע לי שישרתו
אותי ביום שבת בבוקר אחרי שבוע מטורף של עבודה ויצירה?).
ניגשתי לקופה והזמנתי לי קפה קר למרות שרציתי לצרף איזה
קוראסון אבל בדידות וקוראסון בשבת בבוקר זה מתכון להתאבדות.

התיישבתי בכיסא, מצוידת בנשימה ארוכה וכמובן רועשת, המראה על
"מלא עבודה" ופתחתי את המחשב.
כמובן שדף הבית שלי הוא WALLA ולא כמו כולם פה "החשובים", אז
גלשתי קצת במייל, בדקתי הודעות אחרונות ונתקלתי בהמון "ספאם"!
הסתכלתי ימינה וקלטתי בחור בעל שער פרוע, שורט קצרים וחולצה
לבנה (הייתה לבנה) מתעסק עם המחשב שלו ועושה פרצופים של אדם מה
זה חשוב שעכשיו מתכתב או מגלה את הדבר הבא... (כלבה אם הוא לא
משחק במריו...).
הסבתי ראשי שמאלה ואז בחורה פשוטת עם יושבת עם המחשב שלה
ובאוזן הנייד ומשוחחת על תוכנה כזאת או אחרת ומתחילה לדבר בשפת
המחשוב ושולחת כל מיני קבצים וכו'...
הסתכלתי עליה ואמרתי: גם אני רוצה להיות כזאת חשובה, גם אני
רוצה שיחכו לקבצים ולמיילים שלי.
אך זה לא יקרה כי הדבר היחיד שמצאתי לעשות הוא לשלוח לעדי
מיייל אם היא קופצת בערב לקפה?

סגרתי את המחשב והבנתי: אני כנראה לא אהיה כמותם, לא איראה
כמותם ומזל שכך!

ניסיתי, קמתי, סחבתי (זה נורא כבד המחשב) ועשיתי כאילו.
לאף אחד לא היה אכפת ממני. כולם היו עסוקים בלהיראות עסוקים.