הוא לא יעזוב אותי אף פעם, הוא לוחש לי בשקט כשאנחנו שוכבים על
המיטה.
"אני לא אעזוב אותך לעולם" הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה על
המצח,אחת שמסמלת דאגה.
אני אוחזת את כוס הקפה ובוהה בטלוויזיה.
"גם אם ממש תרצי, גם אם תתחנני, אני לא אלך."  הוא מחייך חיוך
קטן לעברי, בעוד שאני אדישה מהרגיל, בוהה בטלוויזיה ומעקמת את
הפרצוף, "אף פעם לא הבנתי תוכניות ריאליטי? מה הסיפור בלהיכנס
לתוך חיים של אנשים?"
היה לו פרצוף מאוכזב לרגע, אבל הוא מיד התעשת וחזר למטרה
ההתחלתית, "אני אוהב אותך."
צירוף המילים האלה תמיד העביר בי צמרמורת. הזזתי את היד שלו
מעליי והסתכלתי עליו, לתוך העיניים, שיכאב לו.

"תקשיב, אני לא בחורה של קיטש," החזרתי את כוס הקפה לשידה
והחזקתי לו את היד, "אתה יכול להגיד לי שלא תעזוב אותי לעולם,
ואני אאמין לך, באמת שכן, אבל לאהוב אותי?, אני לא בחורה
שאוהבים, אני בחורה של 'משתמשים זורקים', וזה בסדר, זה לא כואב
לי, אני פשוט לא אחת של רגש, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה,
להעביר אותי מחבר לחבר, להשכיב אותי ואז ללכת מכאן, זה לא
משנה, אני לא בחורה של רגש. תחסוך ממני את הקיטש."

הוא התבונן בי במבט נוגע, כזה שאף פעם לא קיבלתי, מאף בחור,
והיו לי הרבה...

פתאום עברה בי תחושה שאף פעם לא הכרתי,כל מה שרציתי זה להיות
עטופה בתוך זרועותיו,לא היה לי אכפת באותו רגע שחם,רק להיות
איתו, כוס הקפה ותוכניות הריאליטי כבר לא היו חשובות בעיניי,זה
הוא ואני, בלי אף אחד,בלי שום דבר מסביב, שקט,דממה, אני והוא.

הוא ליטף אותי בעדינות, היד הגדולה שלו עברה ברגישות על המצח
עד שהגיעה לסנטר. הוא נתן לי נשיקה על השפתיים, התמוגגתי.

אני יודעת שגם הוא מפחד. להישאר איתי.
אבל הרגשתי בלתי נראית עד שהוא הביט לי בעיניים ונתן לי
משמעות. אני כבר לא רוצה לתת לו ללכת.


הוא הלך, השאיר מכתב על מדף הספרים ליד הספר "זה מה שיש".
"אני הולך," הוא כתב, "אני יודע שהבטחתי שלעולם לא אעזוב, אבל
יש יוצאים מן הכלל. אני אוהב אותך, אני רק מצטער שזה לא הדדי,
ציפיתי לשמוע ממך את צירוף המילים הזה בשלב מסוים, אבל נוכחתי
לגלות  על בחורה מנוכרת, קרה. אבל זה בסדר, את לא בחורה של
רגש."

הוא צדק.
הזיכרון לעולם לא יעזוב אותי.