את מאמינה באהבה. או שלא. את כול כך רוצה לאהוב ששכחת כבר במה
את מאמינה.
אתם נפגשים ואת אומרת שאולי זה זה. אולי הוא האחד. עובר שבוע
שבו אתם עסוקים אחד בשנייה ועוד שבוע בו אתם עסוקים במתי נשכב
ועוד שבוע בו את עסוקה ביחסינו לאן ועוד שבוע בו את חושבת אם
הוא בשבילך בכלל. את מוצאת את עצמך תוהה על קנקנו ובעיקר על
קנקנך, חושבת אם יש בו את כול מה שצריך בשביל להכיל אותך ואת
כול מה שנלווה אליך. את יודעת שאת שונה ולמדת עם הזמן להודיע
לבני זוג המתחלפים שלך שאת שונה. אם זה מישהו שמספיק חשוב לך
אז את תשגעי אותו. את מקסימה בהתחלה, מצחיקה ,חמודה, אדישה
לעולם , אליו ולעצמך. יש לך יתרון כי את ב-א-מ-ת נותנת לו שקט,
באמת לא אכפת לך שהוא יוצא עם חברים שלו לפני שהוא רוצה לצאת
איתך, באמת לא מפריע לך כלום כי גם את כזאת. גם את עוד לא פגשת
מישהו שתוכלי לסבול מתחילת הערב ועד הסוף. החשיבה של גבר
בתחילת הקשר שלו עם מישהי חדשה היא החשיבה שלך כול החיים.
"תמצאי לך חיים ובין לבין תעני לי לטלפונים ואל תלכי סחור סחור
כשאני רוצה להיפגש". זה מה שאתם חושבים בשבועיים הראשונים עם
בת הזוג החדשה שלרוב לא מבינה איך היא בתחתית הטבלה אצלכם. זה
מה שאני חושבת רוב החיים. אז אני מכירה מישהו והוא מקסים ואתם
יוצאים וכיף לך ואז הוא מתחיל להרשות לעצמו לדבר שטויות. ואת
לא מבינה למה. למה הוא מדבר שטויות, למה זה טוב? אנחנו לא חיים
בסרט וזוגיות היא לא מילים של שיר. אם היא תרצה לשכב איתך היא
תשכב כי היא רוצה (כן, גם אנחנו רוצות) ולא כי היא מכירה אותך
שבוע ואתה אומר לה שהיא מדהימה ושאתה לא יכול בלעדיה. אז מה
עשית כול החיים? בלעדיי? אה?
את מאמינה באהבה. או שלא.
את מאמינה בעצמך ובחוף הים ובשעות האלו בין הלילה לבוקר
כשסיימת ת`יום ולא בא לך להתחיל ת`לילה. את מאמינה ברגעים האלה
שאת יושבת לבד ושומעת שירים של פעם ועשן הסיגריה שיוצא לך
באותו הרגע מהפה אל תוך האוויר והחושך מזכיר לך למה את לא
מפסיקה לעשן. ובשעה הזאת, לפנות בוקר, באותה השעה בדיוק את
רוצה לדבר איתו ולראות אותו ולשבת איתו בשעה הזאת בין הלילה
לבוקר , בין השקר לאמת, בין המציאות לדמיון. את רוצה להאמין.
את מאמינה.
ויש לך המון חברים שהנוחיות התעלתה על כול דבר כזה או אחר
שמתקשר לרגשות. ואת לא מבינה איך הם מסוגלים לנהל חיים שכאלו.
העובדה שהוא מכין לי קפה יותר טעים ממה שאני מכינה לעצמי זאת
לא הסיבה לראות אותו על הבוקר. זה שחברים שלו אוהבים אותה יותר
ממה שהם אוהבים אותו לא נותן לו את הלגיטמיציה להכניס אותה
לחבר`ה ותוך כדי גם לחיים.
זה מתחיל להרגיש כאילו התמימות של כולם הלכה לאיבוד ביחד עם
עוד כמה דברים בגיל 16 והיום, 7 שנים אחרי, כול מה שאת שומעת
מאותם אלו שנמצאים ב"מערכת יחסים" מסתכם ב" כשתגדלי ואם תתבגרי
תביני שאהבה נרכשת עם הזמן". מה, אני קונה אותה בסופר? קניתי
מחשב עכשיו? או אולי פלאפון דור 3? הבעיה של כול אותם אנשים
ומוצרים היא שהיום נשארו לי עוד שנה וחודשיים תשלומים על
הפלאפון ה"מהמם, אני חייבת אותו, הוא דור 3!!!" שקניתי ברגע
שהוא יצא לחנויות וכבר נמאס לי ממנו. שונאת אותו והרמקול
מזייף. כמו החיים.