מבט.
חצי מבט.
שיחה טיפשית.
משהו בסיסי.
מאיפה אתה? מה אתה צריך לבית?
יודעת שבשבילך טוב לשכנע אותו לקחת את הספה, אבל מרגישה טיפשה
לחשוב, שוב, רק על עצמך.
הבחור שיושב מולך משגע. משגע אותך. כמה זה עולה? וזה? מנסה
לשכנע את עצמך שלא עליך הוא עובד. ועונה בכל הנונשלנטיות
המצופה ממך. ושוב נמסה מהזרות שלו. נזכרת כמה המקומיים קשים לך
בנשמה. וחושקת באחד שהעבר שלו כל כך לא חשוב לו. לא כמו המקומי
המצוי שכל דבר שהוא יעשה יש לו מקורות ושורשים איפשהו בעבר
שלו, או של המשפחה שלו, או של העם שלו. ולא שזה רע, אלא שפשוט
מספיק לך שאת עושה את זה בעצמך, את לא צריכה שגם הבחור שלך
יעשה את זה.
והוא יושב שם עם החיוך המצחיק שלו, עם האדישות האמריקאית
השופעת, ההשתפכות.
כל מה שאת רוצה זה כבר למכור משהו גדול. תכף מפטרים אותך, ואין
לך עוד עבודה במקום. את רק צריכה למכור לו מיטה, ספה. משהו.
אין לך כח עדיין להיות מפוטרת. אין לך כח להתמודד עם הפרצופים
של ההורים שלך, הפרצופים השמחים לאיד. 'יש כבר דירה?', 'מצאת
עבודה?', 'את מחפשת בכלל?' וכאילו מחכים לשמוע על הכשלונות
שלך. כאילו מחכים להוכיח לך, ש'הנה, את רואה? אי אפשר בלעדינו,
הבייבי שלנו!! היא עוד גרה בבית, לא יכולה בלעדינו, הבייבי
שלנו...' לא משנה שכבר 7 שנים שאת בקושי בבית, לא משנה שכולם
התחתנו מוקדם וברחו מהבית שלהם. העיקר שהבייבי עוד בבית.
אחרי הבריחה הגדולה שברחת. הבריחה הגדולה שהם כל כך גאים בה.
הנסיעה שלך לחו"ל. לשנה. רחוק מהם. וכשחזרת מפוכחת ומפוקחת. בא
לך להקיא. כל פעם שאת נוסעת הביתה ונכנסת לבית, שכבר מזמן שאת
לא מרגישה בו בבית, אלא רק אורחת. כל פעם שאת נכנסת לשם,
ומתגעגעת כל כך גם כשנסעת רק לכמה ימים, ישר את רוצה לברוח.
ואין לאן. פשוט, אין לאן.
'אז אני אקח את זה, ואת זה.' קוטעת האנגלית שלו, המוכרת לך כל
כך, מתנגנת כאילו את שוב קטנה, ורק את זה את שומעת, את קו
המחשבה שלך 'וואוו, האו מאץ' איז דיס?' הוא מרים בובה. והגבה
המורמת שלך גורמת לו לנסות לשכנע אותך שהבובה באמת חמודה.
אחרי הזרות את מחפשת, פתאום ברור לך. לאו דווקא שהוא חמוד,
ולאו דווקא הפטריוטיות שלו שגרמה לו לבא להתגייס. רק השונות
שלו.
וכשחושבים על זה את מחפשת מישהו שונה, שיתאים לחוסר מתאימות
שלך. אבל גם הוא בטח לא יצליח לעמוד בקריטריונים שלך.
אז מוכרת לו את הזבל הזה, ואת יודעת שזה זבל. ומתחרטת אחרי
שליווית אותו למונית. והפנים שלו מלוות אותך עוד כמה דקות,
וזהו. כבר שכחת.
ושוב איזו בדידות עצובה ממלאת אותך. לא כמו פעם, את עוד חזקה,
לעת עתה. אבל המצברים מתרוקנים ואת מתחילה לראות עננים מרחפים
מעליך לעיתים. כשבשישי בצהריים, באמצע החופשה, את מנפצת כוס
מלאה של שוקו סטארבאקס חם על הרצפה. והמבט המרחם של המלצרית
שורט לך את הלב, והסמרטוט שלה את הרצפה. וכשרעות ממשיכה לשתות
את השוקו שלה והדמעות עולות לך בגרון, ואת לא מצליחה לבלוע
אותן. אז מגמגמת משהו על שירותים, ושם הדמעות פורצות כאילו הן
מוצדקות לחלוטין. ואת מוחה אותן ונגדן והן ממשיכות לזרום. בלי
סיבה אמיתית, סתם כוס מנופצת. אז אורזת את שאריות הכבוד העצמי,
שנדיר אצלך בכל מקרה וחוזרת לחייך ולצחוק. כשדבר כזה קורה את
מבינה שמהר מהר צריך למצוא דרך לשמר את האושר שצברת, למתוח
אותו איכשהו, שיכסה תקופה ארוכה.
ויש כל כך הרבה דברים לפתור, כל כך הרבה שאלות לענות עליהן וכל
כך הרבה חובות לעשות, שפתאום האושר שלך לא כל כך חשוב, די זניח
אם חושבים על זה. שקודם נדאג ונטפל ורק אחר כך נדאג לאיכות.

המדרחוב הומה אנשים, כל יום כשאת עוברת פה ושנים שלושה אנשים
צצים ומתרגשים לראות אותך. הפלאפון מצלצל ואת מתיישבת לענות.
ופתאום מכל הפרצופים המוכרים שוב הוא צץ מולך. עם החיוך המקסים
והשפה הזרה לסביבה ועם זאת כל כך מוכרת לך, כמעט כאילו את שוב
בבית.
החוצפה האמריקאית הרכה, יותר סקרנות מאשר חוצפה, לא כמו זו
המקומית הקשה והפולשנית. הוא מציץ לתיק ומדבר קצת עם אחותך
בטלפון. מעלה חיוך על הפנים שלך. גורם לך הנאה שמישהו מתייחס
אליך.
הצמא שלך לתשומת לב את נגררת אחריו, ואתם מדברים קצת.
מסתקרנת עליו וממנו.
מחליפים מספרי טלפון, הוא מתעקש שאת תתקשרי, את מתעקשת שהוא
יתקשר. את יודעת שהוא לא יתקשר. הוא יודע שאת לא.
שניכם עקשנים. והוא לא מתקשר.

את יודעת איפה הוא גר, בדיוק. במדרחוב, קומה רביעית. המבט שלך
נודד לשם כל פעם.
רואה אותו לפעמים. ומתחמקת.
רואה אותו חולף, מציצה והחשק עולה שוב ונעלם מיד.
טוב היות האדם לבדו.
או שמא היה זה: לא טוב היות האדם לבדו?