פרק 1 - צריכה מנוחה, מה כבר ביקשתי?

היא ישבה לה בכיתה והשיעור בדיוק החל.
הזמן היה בדיוק אמצע כיתה ט' חודש מרץ.
"אז איך הלך לכם מבחן הקבלה למגמות? אתם חושבים שהצלחתם?"
המורה שאלה את כולם, וכולם ענו לה איך היה להם.
והיא לא ממש הקשיבה כי היא הייתה לחוצה בגלל מבחן הקבלה למגמת
אמנות שניסתה להתקבל אליה.
"מתי כבר אקבל תשובה? כמה זמן עוד אצטרך לחכות?" הרהרה לעצמה
בראשה כמה פעמים כל הזמן.
כולם כבר קיבלו תשובות, יש חלק שהצליחו יש חלק שלא.
חושבת על החיים, חושבת על העתיד ומתמקדת בו, שוכחת מההווה.
חושבת מתי יגיע היום הזה שיביאו לה את המכתב.
"אני עושה יותר מדי עניין, אני צריכה לשכוח מזה ולחכות
לתשובה." אבל עדיין היא לא יכלה לשכוח מזה. בכל פעם היא ניסתה
לשכוח ולא הצליחה כי המון אנשים תמיד דיברו על מבחני הקבלה
שלהם.
עברו כבר שבועיים-שלושה, ולא ניתנה תשובה.
"די לדבר על הנושא הזה כל הזמן! אני לא יכולה עם הלחץ שלך, עוד
יודיעו לך!" אמרו לה חברותיה. היא כל הזמן מדברת עם החברות שלה
על מבחני הקבלה עד שנמאס להן כבר.
היא כל הזמן רק לומדת ולומדת, מנסה להתמיד, להגיע לשיעורים.
"אני אעשה הכול בשביל להצליח להתקבל למגמה הזאת, אפילו אנסה
לשפר כל מקצוע ואבוא לשיעורים." כל הזמן חשבה לעצמה.
"מה כל כך מיוחד במגמה הזאת? תאטרון יותר שווה", אמר לה ילד
מהכיתה.
"תאטרון יותר שווה? אמנות יותר שווה, פי אלף יותר!" צעקה
עליו.
היא התחילה עוד יותר להיות בלחץ, כולם סיפרו איך הלך להם שלב
ב' שלהם במגמת קולנוע.
היא הרגישה קצת בצד.
"כולם במגמות מחול, קולנוע ותאטרון? אני היחידה שאוהבת אמנות?
אף אחד לא מבין באמנות, כולם תמיד מתעצבנים שאני מצלמת כל
דבר", חשבה לעצמה.
"אני עוד אתקבל. יודיעו תשובה רק בשבוע הבא", הרהרה לעצמה בלב
הרבה פעמים ולא ידעה מה לעשות.
היא רוצה להיות במגמה הזאת כל כך, כי היא חושבת שבי"ב היא תנסה
להתקבל לאוניברסיטה לחוג לצילום למרות שיש לה עוד זמן. היא רק
בכיתה ט', והיא חולמת להיות שם. היא חשבה שאם היא תהיה במגמה
הזאת זה יעזור לה לאוניברסיטה. היא אפילו לא יודעת שום דבר על
אוניברסיטאות. היא לא הגיעה לכיתה י' אפילו, היא רק חושבת על
להדפיס תמונות כל הזמן ולצלם.
היא חושבת לעבוד כבר שתהיה גדולה בתור צלמת או משהו כזה,
בצבא.
אפילו צלמת של כל דבר, לא אכפת לה של מה, או שתהיה לה חנות
ציורים רק שלה.
היא רוצה גם להיות משוררת, סופרת, רוצה הרבה דברים.
אולי היא קצת הגזימה, מפתחת ציפיות. אולי בכלל לא יהיה לה כיף
במגמה הזאת?
נשארים שם עד 4 וחצי אחה"צ, ואפילו 5. כן, המון. היא תהיה עם
אותה חבורה של ילדים כל היום, ואולי חלק מהם לא תכיר כנראה או
שתכיר את כולם.
"זאת רק מגמה... מה היא מגזימה? היא עושה עניין מכל דבר", חשבו
עליה ילדים אחרים בכיתה.
"ואם ילדים אחרים מהשכבה שלי יתקבלו למגמה הזאת ואני לא? או
שאני אתקבל והם לא? הם יקנאו? מה הם יעשו?" היא חשבה לעצמה
מחשבות על העתיד ולא ידעה אם היא תתקבל או לא, שוב הלחץ הצטבר
בתוכה.
כל יום שעובר, היא עדיין מחכה ומחכה.
כל כך המון זמן יש לחכות.
"תשובה, רק תודיעו לי על תשובה. אם לא אתקבל אעשה מכתב ערעור,
רק תודיעו לי מתי אקבל תשובה אם התקבלתי או לא, בבקשה!" צעקה
לעצמה כל יום בלבה.
המנוחה שהיא צריכה, כל כך צריכה, אין לה זמן למנוחה.
כי אפילו בחופשים היא לומדת למבחנים כי היא רוצה להצליח ויש לה
כוח רצון.
"מצבי רע... אני לומדת בחופש. כבר יקראו לי חנונית."
תמיד יש ימים כאלו שמבלה עם אבא שלה ועם חברות שלה, בכל מקום
אחר בצפון , אבל המתח נשאר.
ועדיין בחופשה היא שוכחת את מבחן הקבלה, אבל בשגרה בביה"ס הכול
חוזר.
אפילו במסיבה, רוקדת עם כולם, נהנית, משחררת קצת את הגוף,
מקשיבה לצלילים והטראנסים, פתאום היא מחייכת, פתאום היא
מאושרת, כולם רוקדים אתה, כולם נהנים אבל תמיד אחרי המסיבה שוב
הכול קורה.
שוב הלחץ לתיכון, למבחן הקבלה, שוב חוזרות המחשבות על הריבים
עם כולם, שוב ההרגשה האיכסית הזאת.
היא רק רוצה תשובה, רק תשובה אחת ויחידה - אם היא הצליחה
להתקבל למגמת אמנות.


פרק 2 - סוף סוף הגיע היום הזה

חודש אפריל 2007, סוף סוף היום הזה הגיע. היום מקבלים תשובה,
ואדע אם התקבלתי למגמת אמנות בתיכון.
התעוררתי בבוקר, ממהרת ללא סוף, לחוצה בלי הפסקה וחושבת לעצמי
שזה היום הגדול.
נכנסתי לביה"ס, לא התרכזתי בשום שיעור מרוב המחשבות אם אצליח
להתקבל למגמת אמנות.
הגיע שיעור של"ח - שיעור לא חשוב. באמת שיעור לא חשוב. למה
המציאו אותו?
אבל בכל מקרה הוא חשוב כי חשוב להצליח בו, שלא יהיו נכשלים ולא
יירד הממוצע.
השיעור הזה, שיעור חמישי 11 בבוקר בערך, הרכזת בשם אדר הגיעה.
"יש לי את המכתבים", היא פתחה את הדלת בקול רם, אמרה זאת בקול
ובביטחון כשנכנסה לכיתה כולה נרגשת.
פתאום התחלתי להזיע, התחלתי להילחץ עוד יותר ממה שאני כבר
לחוצה.
"אני אתקבל או לא אתקבל? בטח אתקבל, למה שאני לא אתקבל? הם
אהבו את הציורים שלי. אוי התעודה והחיסורים, זאת בעיה..."
חשבתי לעצמי כל הזמן ללא סוף ולא יכולתי להתרכז.
פתאום אדר הרכזת התחילה להקריא שמות של כמה ילדים בכיתה באמצע
השיעור. היה אחד שהתקבל לקולנוע בתיכון, האחרים לתאטרון.
הקריאה איזה שמונה ילדים בערך והלכה.
"נווו... מתי אקבל תשובה? אני לא יכולה להתרכז", חשבתי לעצמי
והתחלתי למלמל "תשובה... תשובה..."
אפילו ילדה שישבה לידי לא הבינה מה יש לי, רק רציתי לקבל
תשובה.
"נו, מתי מקבלים תשובות?" שאלתי את אדר ממש כל שנייה בכל פעם
שראיתי אותה הולכת במסדרון.
"בסוף היום", ענתה עם גלגול עיניים.
"מתי בסוף היום?" שאלתי אותה שוב.
"פשוט בסוף היום", ענתה והלכה לילדים אחרים, נתנה להם תשובה,
והלכה לטלפון במזכירות וכל הזמן מיהרה.
כבר הייתה השעה 1 בצהריים, ופתאום אני רואה את כולם לחוצים, כל
הקומה הראשונה של ביה"ס, ממש מצחיק לראות אותם ככה.
אחת קופצת וממהרת, השנייה לחוצה רצח וכמעט מרביצה לחברה שלה
מרוב לחץ, היו קבוצות שכל הזמן ניחשו מי יתקבל, היו כאלה בנים
שבאמת הרביצו אחד לשני מרוב לחץ, היו אפילו כמה בודדים שאמרו:
"אני היחידי שלא לחוץ פה?"
הקומה הראשונה הלחיצה אותי כל כך מרוב האווירה הזאת של לחץ, אז
הלכתי לספרייה, המקום הרגיל שלי בביה"ס, ונרגעתי בערך קצת.
אבל כל צלצול וכל שיעור לקח נצח עבורי... ועדיין חיכיתי כמו כל
הילדים בשכבה.
אדר קיבצה את כולם לכיתה ריקה, ואמרה לכולם שייקח זמן עד
שתתקשר לשאול את אגף החינוך מה התשובות, אם התקבלנו או לא.
ייקח זמן לפקסס, ייקח חצי שעה ואולי רבע שעה, או אפילו חמש
דקות.
לא ידענו מה לעשות... רובם נשארו בביה"ס והיו כאלה שבאו הביתה
וחזרו כל שנייה.
כבר היה 2 ורבע והתחלתי לדאוג. "כבר סוף היום, למה לא נותנים
לנו תשובה?" שאלתי את עצמי מיליון פעם אותה שאלה.
"אני אשאר פה מצדי עד 5 אחה"צ כדי לקבל תשובה", אמרתי לכולם
ועוד יותר הייתי בלחץ, אמורים להירגע במצב כזה?
כבר ישבו 15 ילדים באותו מקום. אפילו יותר. כל שנייה זזו ממקום
למקום, לספסלים בחוץ, בתוך ביה"ס בעוד מקום ישיבה, טיילו ממקום
למקום, שמו מוזיקה, עשו שיעורים להסיח את הדעת מהלחץ, דיברו על
שטויות...
העיקר שניסו לא להילחץ אבל עדיין, כשדיברו על אם הם התקבלו
לתיכון ולמגמות היו בלחץ.
גם אני הייתי בלחץ. ישבתי במקום כמו לא יודעת מה, הייתי בלחץ
כמו ביום ההוא של מבחני הקבלה. לא אשכח את היום הזה. ישבתי
וכססתי ציפורניים. ההרגשה הזאת... לא אשכח אותה. לא סתם לחץ.
חרדה, חרדה.
המוח שלי התרוקן, לא יכולתי לחשוב על משהו אחר לא יכולתי
לזוז.
2 וחצי. שוב עברה חצי שעה. ניסיתי להסיח את הדעת מדברים אחרים
כמו לדבר עם ילדים אחרים אבל זה לא עזר... עדיין הייתי בלחץ
ולא יכולתי להתרכז.
השעה מראה כבר על 3 בצהריים ואדר התחילה לומר: "כל מי שרוצה
להיות במגמת קולנוע ומחול שיבוא הנה ואגיד לכם תשובות."
אני לא הייתי במגמת קולנוע ולא במחול אז עדיין חיכיתי. היו עוד
כמה בודדים שחיכו אתי.
אחרי שאמרה מי התקבל ומי לא, פתאום המון המון ילדות בכו, הרגשה
של דיכאון. אבל חלק שהתקבלו, רצו, שמחו וצעקו.
שוב הייתי בלחץ. חשבתי לשמוע קצת טראנסים, שיסיח את דעתי. אני
רואה את אדר, היא הכניסה אותנו לחדר מורים קטן.
"תיכנסו הנה, יש לי את התשובות פה", אמרה בכובד ראש.
"מה? לא יכול להיות, היא בטח סתם אומרת", חשבתי לעצמי.
15 ילדים בערך היו שם. היא אמרה לכולם ישר במקום כשסגרה את
הדלת: "כל מי שנמצא כאן בחדר הזה לא התקבל למגמה שהוא רצה."
נהייתה דממה. כולם היו בהלם, הסתכלו אחד על השני ושתקו. גם אני
לא האמנתי!
אני לא התקבלתי למגמה! חיכיתי שלושה שבועות לקבל תשובה, בסוף
היום, כבר ב-3 וחצי, אומרים לי שלא התקבלתי?! בהתחלה הייתי
בהלם ועצרתי, אחר כך בכיתי לאדר.
"אוי, אני מצטערת, אז כדאי לך לעשות מכתב ערעור", אמרה וניסתה
לעודד אותי איכשהו.
מכתוב ערעור זה רעיון טוב. מכתב ערעור זה בעצם מכתב, שמשכנעים
את התיכון למה אני רוצה להתקבל ולמה כדאי לי.
ובאמת יום אחרי שלחתי מכתב ערעור, ועכשיו נותר לי לחכות
לתשובה.


פרק 3 - ושוב אצטרך לחכות

חיכיתי וחיכיתי, וכל כך התעצבנתי כשחיכיתי. כמה זמן עוד נותר
לחכות לתשובה? עבר כבר חודש ימים.
חיכיתי אפילו אחרי שפסח ייגמר, אולי אחרי פסח ייתנו לי תשובה
בקשר למכתב ערעור אם התקבלתי למגמת אמנות, חשבתי לעצמי, אך זה
לא עזר ועדיין לא נתנו לי תשובה.
בגלל שאני מעוצבנת אהיה במגמה הומנית שזאת מגמה רגילה לספרות
ואנגלית וזהו.
אבל לא חשבתי על כך לעומק, במילא אבא שלי העדיף שאהיה במגמת
אמנות עדיין.
אבא שלי החליט לברר מה עם המגמה. הוא התקשר ולא ענו.
ניסה שוב, ואמרו שהם לא יודעים.
לא מזמן הוא שוב ניסה, ואמרו לו במזכירות לדבר עם רכז האמנות.
החלטנו, אני ואבא שלי, שנלך לתיכון ונחפש את הרכז. אבל באותו
יום שקבעתי עם אבא שלי ללכת, אבא שלי החליט שהוא עייף מהעבודה
אז הוא פשוט התקשר לרכז האמנות. רכז האמנות אמר לו שתיק
העבודות מצוין, הציורים טובים, אבל הממוצע לא טוב והריאיון לא
טוב. כנראה בגלל שהתרגשתי יותר מדי שמו לב שהייתי לחוצה.
הוא באמת החליט שאעשה שוב מבחן קבלה, כנראה בקיץ, לא יודעת
מתי. החלטתי לתכנן את מבחן הקבלה השני שחשבתי שיהיה אמור
להגיע.
אני לא יודעת איזה חלק ממבחן הקבלה לעשות. את הריאיון? אראה
תיק עבודות חדש? אצייר לידם מה שנמצא על השולחן? או כולם
ביחד?
הם החליטו שאעשה אבחון מיוחד, שיקבע את הרמה שלי בידע, סתם ידע
כללי, בשביל לדעת מה הקשיים שלי בלימודים. עשיתי את האבחון הזה
עוד בכיתה ו' והמבחן הזה עזר לי להתקבל למגמת אמנות בחטיבה שבה
אני נמצאת עכשיו, כי שמו לב שאני אמנותית.
בסופו של דבר, עשיתי את האבחון הזה ורק אחרי שבועיים סיימתי את
האבחון.
רכז האמנות, אמר לי לנסות לעשות את האבחון הזה, כדי שהוא יידע
אם אני מתאימה להיות במגמה והוא רצה לדעת את היכולת שלי.
סיימתי את האבחון, לקח כמה זמן עד שהייתה לי תשובה לאבחון.
בסופו של דבר, קיבלתי את האבחון. התברר לפי האבחון שאני מאוד
השתפרתי בלימודים מכיתה ו', היכולת שלי ללמוד לבד מאוד חזקה,
אני יודעת טוב מאוד.
אני רק רוצה שרכז האמנות יראה את האבחון. הוא ביקש שאני אביא
את האבחון כדי שיידע אם לעשות מבחן קבלה חוזר או לא.
באתי יום אחד, אחרי ביה"ס, לתיכון, כדי לתת לו את האבחון. ישר
כשנכנסתי ראיתי את המורה שגם בחן אותי במבחן קבלה. קוראים לו
רומי והוא יותר נחמד מרכז האמנות העקשן.
הוא סיפר לי שאין לו בעיה שאני אימפולסיבית, תמיד לחוצה, ורוצה
מאוד.
והוא, למרות זאת, לא אהב את זה כמו המורה לאמנות.
הוא מאוד שמח שאני מאוד רוצה ומתעקשת על המגמה הזאת אבל הייתה
בעיה עם הציונים.
ורכז האמנות חשב שמבחן הקבלה הראשון היה לא טוב, כי הייתי
אימפולסיבית.
הראיתי לכולם כמה אני רוצה להיות במגמה הזאת ואחת הסיבות הכי
גדולות גם היו בגלל שהיה לי ממוצע 70 ולא 80 והעליתי את הממוצע
ל-80 בסוף שנה, אבל עדיין היו לי בעיות להתקבל לשם בגלל שהיו
לי הרבה חיסורים.
בגלל זה רציתי לתת לו את האבחון, שיראה שהשתפרתי!
אחרי שראיתי את המורה לאמנות, לא ראיתי את הרכז לאמנות. חיפשתי
אותו וחיפשתי...
הוא היה בחדר קטן, בישיבת מורים קטנה.
חיכיתי לו לפחות רבע שעה עד שיסיים לדבר עם המורים, וכשהוא
סיים, הזכרתי לו על האבחון.
הוא הלך מהר ומיהר. הוא היה עצבני, כנראה בגלל איזו ישיבה
שהייתה לו בחדר המורים הקטן.
כבר עברו שבועיים. איך הוא עדיין לא קרא את האבחון שנתתי לו?
אני לא מבינה את זה. הוא אמר לי שהוא פשוט עוד לא קרא כי הוא
היה עסוק.
הוא לקח את האבחון, ואמר לי שייקח לו שבועיים עד שהוא יודיע לי
אם אעשה מבחן קבלה בכלל.
חוצפה! עכשיו שוב אצטרך לחכות, כרגיל.


פרק 4 - סוף החטיבה

כבר הגיע סוף השנה, חודש יוני, כבר אוטוטו נגמרים הלימודים,
עוד מעט נגמרת כיתה ט'.
למה עדיין לא מודיעים לי על מבחן הקבלה? הם קראו לפחות את
האבחון? למה לוקח להם כל כך הרבה זמן?
אני חושבת לעצמי, ומתעצבנת מחדש.
אני רק רוצה להתקבל למגמת אמנות, וכזה סיפור למגמה?
יש שניים-שלושה ילדים מהשכבה, שכבר עשו מכתב ערעור, ועוד מכתב
קבלה.
ואיך זה שלהם הודיעו יותר מוקדם שהם התקבלו?
כבר עוד מעט סוף שנה, כבר נגמרים הלימודים.
מה, אחכה בחופש הגדול למבחן קבלה? מה קרה? למה לוקח להם כל כך
הרבה זמן?
זה כל כך מרתיח ומעצבן - השקעתי בשבילם.
באתי לתיכון לתת לרכז אמנות, שיקרא את האבחון שעשיתי בשבילו,
שהאבחון הזה הוא בעצם אבחון מיוחד שיידעו את רמת היכולת
הלימודית שלי. והיה כתוב שהשתפרתי, אני רק רוצה שיקרא את זה!
למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? רק מחכה ומחכה...
עוד לא נרשמתי אפילו לתיכון, רק בגלל שאני רוצה לדעת מה קורה
עם מבחן הקבלה.
אם אעשה בכלל עוד מבחן קבלה.
ואני חושבת על הרגע שאהיה בכיתה י', אם לא אצליח להתקבל למגמה
הזאת עד אז, אצטרך לשפר את הציונים שלי בכיתה י' רק בשביל
להיות במגמה הזאת או שזה כבר מוגזם?
אני ממש רוצה להיות במגמת אמנות. אני אוהבת אמנות וצילום. אני
לא יודעת מה אעשה בלי המגמה הזאת.
ורק שוב ההרגשה לחכות ולחכות כל הזמן, זה כל כך מרתיח ומעצבן.
רכז האמנות היה עסוק, מה לעשות.
הגעתי לתיכון, ממש בתחילת החופש הגדול, תחילת יולי. אני זוכרת
את היום ההוא.
באתי בבוקר מוקדם, קמתי מוקדם ובאתי לשם ב-9 בבוקר.
אני זוכרת שכולם חיכו ליועצות שירשמו אותנו לתיכון, ולא רשמו
אותנו עדיין.
היו כאלה שנתנו להם להיכנס ראשונים, או יותר לפנינו, כי אמרו
לנו שאיזה יועצת אחת לא נמצאת והיא לא יכלה לעזור לנו.
לא יודעת למה אמרו לנו את זה, פשוט היינו צריכים לחכות אני
ואבא שלי.
חיכינו וחיכינו...
כמה עוד אפשר לחכות? אבא שלי היה לחוץ כי חיכינו כל כך הרבה
זמן!
נזכרתי שאיזה קטעים, אני חלמתי לפני כמה זמן שאני אחכה הרבה
זמן להירשם לתיכון, ואז היועצת לא הייתה.
וזה באמת קרה! חיכיתי הרבה זמן והיועצת לא הייתה. זה היה מפחיד
כמה החלום צדק!
הפעם חיכינו ארבע שעות! זה המון. אבא שלי התעצבן ובא למזכירה
וצעק עליה שיש לו עבודה והוא לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן. זה
היה די פאדיחה שהוא צעק ככה עליה ליד כל הילדים מהשכבה שלי,
אבל מה לעשות? ככה לחכות ארבע שעות?
אחרי היום הזה, כל כך התעצבנתי שלא רציתי לנסות להירשם שוב
לתיכון אחרי מה שהיה.
עברו שבועיים או יותר, אני לא ספרתי, וכל הזמן הזה אבא שלי
ניסה וניסה להתקשר ולקבוע תור או יום שנוכל להירשם. אבא שלי
ניסה להתקשר הרבה ואמרו שעדיין לא יודעים מתי נרשמים לתיכון,
הם אמרו לנו שיתקשרו אלינו.
חשבתי לעצמי: "כן, בטח תתקשרו." אני הייתי בטוחה שהם לא
התקשרו, כי כבר לא רציתי לחכות עוד.
בסוף הם באמת התקשרו אחרי שבועיים וקבענו יום להירשם.
אני זוכרת את היום ההוא. היועצת סיפרה לי: "את לא התקבלת למגמת
אמנות כי אין מקום." הייתי בטוחה שאני לא אתקבל, הייתה לי
הרגשה כזאת.
אבל באותו רגע פשוט שתקתי וחשבתי לעצמי כמה אני מתעצבנת על
המורים האלו ורכזי האמנות, שנתנו לי לחכות להירשם למגמה הזאת
כל כך הרבה זמן! הם אמרו לי שאין מקום, הם אמרו לי שאני בהמתנה
אבל פשוט לא ניסו עוד לרשום אותי!
אני חשבתי לעצמי, שאולי באמת בכיתה י' כמה ילדים מאמנות לא
יהיו במגמה וייצאו, וככה יתנו לי מקום להיות במגמה? אבל לא
ידעתי אם זה מה שיקרה, הרי אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד.
ביום ההוא שנרשמתי והבנתי שלא התקבלתי סופית, חשבתי לעצמי: "אם
אין לי איזו מגמה להיות, עדיף שאהיה בהומנית וזהו."
ובחרתי להיות במגמה הומנית, שזו מגמה שהיא כיתה רגילה פשוט עם
מקצועות הומניים ובוחרים גם מקצוע אחד מדעי.
אני לא יודעת עדיין איזה מקצוע לקחת, העיקר לא ביולוגיה! היא
הסתכלה על התעודה ואמרה שהיא טובה מאוד חוץ מאנגלית.
היא אמרה לי שעדיף שאהיה בקורס קיץ באנגלית כי היא ממש רוצה
שאשתפר...
קורס הקיץ הזה ממש זול וחשבתי עליו הרבה, אולי באמת כדאי שאהיה
בו? אחרי שהיא אמרה לי את זה, נרשמנו סוף סוף לתיכון עם כל
הטפסים והכול.
חשבתי לעצמי, אולי באמת יהיה לי טוב בהומנית ואני לא אצטרך
מגמת אמנות? פשוט אמנות זה מגמה מאוד מורכבת.
הרבה ילדים מוכשרים הצליחו להתקבל אליה, וגם לי המורים במבחן
קבלה אמרו שהציורים שלי טובים, זה כנראה פשוט בגלל הממוצע שהיה
לי - 70, למרות שהעליתי אותו בסוף כיתה ט' ל-80.
הרבה ילדים הצליחו להתקבל, וממש קינאתי בהם שנתנו להם
הזדמנות.
אמצע-סוף יולי. אכן באמת חשבתי על קורס הקיץ הזה הרבה, והחלטתי
להיות בו. למה לא?
בקורס הקיץ הזה למדתי אנגלית ולשון. היו לי שבועיים שלמים
ומעייפים, מ1 בצהריים עד 4 אחה"צ.
הכרתי אנשים חדשים שהיו בחטיבה אחרת ועולים לתיכון שאני עולה,
או תיכון אחר.
הם היו נחמדים ותמיד קשובים ובאמת רוצים ללמוד ולדעת. אני רק
יודעת, שהקורס הזה עזר לי ועוד איך! השתפרתי באנגלית, ובלשון
קיבלתי 85 ו-100 בחומר שלמדנו בכיתה ח' וט'.
באנגלית באמת ידעתי יותר. רציתי לדעת, התלהבתי מהרצון שלי לדעת
אנגלית. כי כל חודש יוני אני זוכרת לעצמי מה חשבתי: "אין לי
כוח לאנגלית! אני שונאת את המקצוע הזה! אני גרועה בו!" והקורס
הזה די שינה אותי, וגרם לי להבין שלשון ואנגלית זה די חשוב.
ובאמת השתדלתי להצליח, ולמרות שהיו לי כמה טעויות בתרגילים,
למרות שעדיין קצת קשה לי, אני לפחות מצליחה להבין את כל
הפעלים.
היה לי נחמד בקורס. היו שם קצת ילדים מהשכבה שלי, זה לא היה
כמו ביה"ס זה היה משהו מיוחד. קבוצות קטנות כאלה, שישה עד עשרה
ילדים בכל קבוצה, וככה אפשר להבין יותר, וגם המורים מאוד עזרו
לי.
עכשיו כבר נגמר הקורס. ובכל הקורס הזה אין ציונים, יש חוות דעת
שנותנים לתיכון, כמו הערות אישיות שיידעו על כל ילד איך הוא
השתפר במהלך השבועיים האלו.
שבועיים שלמים למדתי וחרשתי. היה מעייף, אבל העיקר שהצלחתי.
וזה יעזור לי לתיכון, למרות שלא היה לי חופש כל כך כל הזמן
הזה... אני מקווה שבגלל שנגמר הקורס אוכל ליהנות מהחופש סוף כל
סוף.


פרק 5 - ההתרגשות לקראת התיכון

חודש אוגוסט. בעוד ארבעה שבועות בערך מסתיים החופש הגדול. כן,
יש עוד הרבה זמן.
אני עדיין כל כך מסוקרנת לדעת מי יהיה אתי בכיתה? עם מי אני
אהיה? איך אני אהיה, ואיך כולם יהיו?
אני יודעת שבתיכון הזה שאהיה בו, יהיו הרבה אנשים שאני מכירה,
הרבה ילדים שהיו אתי ביסודי, הרבה מאוד שהיו אתי בשכבה ועוד
הרבה אנשים... אני מנסה לחשוב מי יהיה אתי בשכבה וכמה? אולי לא
כולם יהיו? אולי יהיו כמה שיהיו אפילו בתיכון השני בעיר שלנו?
אני כל כך מתרגשת לדעת איך יהיה לי בתיכון. וכל החששות האלו...
אני כבר זוכרת את ההרגשות האלו.
זה כמו שעליתי לכיתה ז', אני כל כך התרגשתי ולא יכולתי
לישון... אני זוכרת את היום ההוא שהגעתי לביה"ס, וראיתי שכתבו
את השם שלי בכיתה ז7.
7 זה המספר המזל שלי! ואפילו שלא הכרתי אף אחד מהכיתה, הצלחתי
להסתדר אתם.
ובכיתה ט' הייתי אתם בקשר הכי טוב. למרות שהיו לי קשיים בשנים
קודמות, למדתי להכיר את הכיתה שלי! ואני כל כך אהבתי אותה וחבל
לעזוב אותה! אבל ככה זה... אצטרך עכשיו להיות בכיתה חדשה, שאני
אפילו לא יודעת עם מי אהיה בה. בחרתי שתי ילדות להיות אתן
בכיתה: ילדה נחמדה שהייתה אתי בכיתה ותמיד עזרה לי במבחנים
וניסתה לעזור לי, ועוד ילדה נחמדה שהייתה אתי בשכבה, שהיא באמת
אחלה ילדה ונפגשתי אתה כמה פעמים.
אני מקווה שיהיה לי כיף אתן אם אהיה אתן.
הן לא חברות טובות-טובות שלי, אבל הן מאוד בחבר'ה ועם כולם ויש
להן הרבה חברות, ונחמד לי אתן כי הן תמיד התעניינו בי ואין לי
בעיה להיות אתן. בקשר לתיכון... עדיין עולות לי החששות.
תמיד לפני השינה, אני חושבת על התיכון החדש.
כמה יחידות אני אהיה בכל מקצוע, איך יהיה לי במגמה הומנית
ואולי לא ארצה להיות במגמת אמנות, אולי ארצה אמנות בתור תחביב,
וגם צילום בתור תחביב? או שאוכל להיות במגמת אומנות.
תלוי איך יהיה לי בהומנית... אני הבטחתי לעצמי כמה הבטחות
ודברים לגבי השנה החדשה! להשקיע בלימודים כמה שאוכל, לנסות לא
להבריז מביה"ס למרות שזאת משימה קשה! אבל הכי חשוב - לבוא
לביה"ס! כי אחת הסיבות שלא הצלחתי להתקבל למגמת אמנות הייתה
החיסורים הרבים שהיו לי בחטיבה.
גם אנסה לא להיות יותר לבד, אנסה כמה שפחות להסתובב לבד
בהפסקות, כי הכי מביך זה להיות לבד...
כי אז יקראו לי אחת שמתבודדת ולא יתקרבו אליי, כמו שהיה לי
ביסודי.
אני אנסה כמה שיותר להיות עם כולם ולנסות להתחבר לכולם.
אם אני ארצה אני אהיה בספרייה אבל לא כל יום. כי כשהייתי בכיתה
ט', הייתי כל יום באה לספרייה. זה היה כיף לבוא לספרייה, אני
מודה. פשוט כשבאתי לספרייה זה היה כמו מקום מפלט שלי.
תמיד כשעצבנו אותי באתי לשם, עד שזה היה הרגל וככה פחות
התחברתי לכולם. אבל אהבתי להיות שם, כי אהבתי את הספרנית
שהייתה שם! מאוד התחברתי אליה וסיפרתי לה על חיי. הרגשתי
ביטחון להיות שם, בגלל זה הסתובבתי שם הרבה גם כי אני אוהבת
לקרוא ספרים.
סוף אוגוסט - סוף החופש הגדול. בעוד פחות משבוע כבר נגמר
החופש.
לפני כמה ימים, הכרתי את המחנך שלי. הוא גם היה מורה למתמטיקה
בקורס קיץ, אבל כשהייתי בקורס לא הכרתי אותו, רק שמעתי עליו פה
ושם, אני לא זוכרת על מה.
הוא דיבר אתי הרבה באותו יום שהוא הכיר אותי. הוא שאל מה
התחביבים שלי, מה אני לא אוהבת לעשות, מה עשיתי בקיץ... ועוד
שאלות למיניהן.
ראיתי את הרשימה , ובה היו כתובים חלק מילדים שיהיו אתי בכיתה,
ארבעה מהם היו אתי בשכבה. את השאר אני לא מכירה. הוא סיפר לי
על פרויקט חדש בשם מא"ה, שלומדים שם ארבעה מקצועות כמו שיעורים
פרטיים וזה עוזר לבגרויות. חוץ מזה, הוא גם סיפר לי שיהיו 15
ילדים בכיתה, בכל ארבע הכיתות כי ככה המורים יותר יתייחסו
לתלמידים, והתלמידים יותר יצליחו. מקווה שזה יעזור... קצת מוזר
לי כל כך מעט תלמידים בכיתה.
ב-29 לאוגוסט רשמו באתר ביה"ס את רשימת הכיתה והתלמידים בכל
כיתה.
ב-30 לאוגוסט יש "טקס קבלת כיתות י'!"
אני מתרגשת, מאוד מתרגשת! הכי מגניב בתיכון הזה, שהוא ממש קרוב
אליי הביתה. אני רק עוברת את הכביש ואני מגיעה. כל פעם אני
בהלם עד כמה ביה"ס קרוב אליי. זה נחמד. זה לא כמו בחטיבה
שהייתי צריכה לעלות את כל השדרה ורק אז להגיע לחטיבה, היה לי
הרבה ללכת. זאת הייתה אחת הסיבות שלא באתי לביה"ס.
ידיד טוב שלי אמר לי שיכול להיות שהרבה ילדים ממגמת אמנות
חזותית יעזבו את המגמה וככה יהיה לי מקום.
הוא טען שיש ילדים מחטיבה אחרת, שמנסים להתקבל למגמות יותר
אמנותיות רק בשביל להיכנס לתיכון. ויש כאלה שיתלוננו שבמגמת
אמנות חזותית נשארים הרבה זמן, עד שעה 4 אחה"צ או 5 אפילו.
אני מקווה שיישאר לי מקום, ואם יישאר לי אני מקווה שלא אצטרך
לחכות חצי שנה כמו שחיכיתי עד אז לתשובה. כי זה מרגיז ככה לתת
לי לחכות ולא לומר לי ישר שלא התקבלתי ולא אתקבל יותר! זה סתם
מרגיז. אמרתי את זה למחנך שלי, והוא טען שהוא ידבר על זה עם
היועצת. מעניין אם זה יעזור בכלל.
חוץ מזה, סיכום החופש שלי הוא כזה: אני הייתי בקורס קיץ
שבועיים, עבדתי בנמל ת"א בעבודה של אימא שלי שם, שמרתי על
ילדים מתחת לגיל שנה ועבדתי שם שלושה שבועות, הייתי בים
ובבריכה, ביליתי הרבה עם ידיד טוב שלי, הייתי ביוגה
ובפילאטיס... והכי חשוב זה שאבא שלי עבר דירה! הוא עדיין עסוק
בהעברת דירה, כך שאין לו זמן לכלום.
אני מאוד מקווה שיהיה לי טוב בשנה הבאה. אני מבטיחה לעצמי
שאבוא לביה"ס כל יום, בקושי אבריז ואנסה כמה שיותר להשקיע
בלימודים! אני מקווה שיהיו לי הרבה חברות חדשות שיהיה לי כיף
אתן, ולא סתם כאלה מגעילות שיבריזו לי, יסננו אותי ולא יתייחסו
אליי. אני מקווה שהכול יהיה טוב!