הוא יצא מביתו לבוש במיטב בגדיו לעוד יום עבודה עמוס.
היא עוד ישנה את שנתה הארוכה, התכרבלה במצעיה הרכים, האדומים
וחלמה - עליו.
בחלום שלה היא עמדה בלב חדר לבן, היא חשבה שהיא לבדה אך היה
קול שקרא לה, היא זיהתה את הקול הזה, זה היה הוא, אבל משהו
בקול שלו היה שונה, מרוחק, היא הביטה למעלה וראתה אותו, הוא,
בדומה לחדר לבש כולו לבן, היא עמדה ממש מתחתיו, היה נראה כאילו
הוא מרחף באוויר.
הוא קרא בשמה שוב, היא ניסתה להושיט יד ולגעת בו אך הוא היה
רחוק מידי, היא קפץ גבוה ככל שיכלה, ניסתה לעמוד על בהונות
רגלייה אך כל ניסיונותיה היו לשווא, הוא צחק לה, לכישלון שלה,
לכישלון שהיא.
היא רצתה להגיד לו שהיא באמת מנסה, היא כל כך רוצה להגיע אליו
אך היא לא מצליחה, הוא מתרחק יותר ויותר ככל שהיא מנסה להתקרב,
היא לא הבינה איך זה קורה ולמה הוא צוחק עליה, למה הוא לא עוזר
לה, למה המבט שלו נהיה כל כך קר ומאיים, היא רצתה שהוא ירד
אליה ויעזור לה להבין הכול.
פתאום הוא נעלם ואור לבן מסנוור תפס את מקומו, היא הצלה בידה
את ענייה כדי להטיב לראות, כדי לעצור את סנוורו של האור החזק,
היא לא הצליחה לראות כלום מעברו, האור היה מלווה בצלילי
פעמונים נעימים לאוזניים, כמו קולות של מלאכים, היא ניסתה
להביט לעבר האור אך הוא היה חזק מידי וגרם לדמעות לזול מעניה,
היא רצתה שהוא יחזור, היא רצתה להראות לו שהיא יכולה להגיע
אליו, היא תעשה הכול כדי להצליח.
צלילי הפעמונים לא פסקו, הם גברו יותר ויותר והפכו לאט לאט
לצלילים גבוהים וצורמים, היא נפלה על ברכיה וכיסתה את אוזניה,
היא לא יכלה עוד, היא תהתה למה הוא עושה לה את זה, היא לא עשתה
כל רע, לא לו ולא לאף אחד אחר.
היא רצתה לברוח אך היא לא הצליחה להסתכל מסביב ולחפש יציאה,
הכול היה כל כך לבן ומואר והצלילים מנעו ממנה לעמוד, הם שיבשו
את איזונה, היא החלה לבכות, היא קראה לו, שיבוא, שיעזור לה
לצאת מן המקום הארור הזה, היא צעקה לו, אבל הוא לא בא, והיא
החלה להרגיש חלשה, היא התכווצה על הרצפה והתקפלה לכדור, רק
שיגמר הסיוט היא חשבה לעצמה.
הפעמונים פסקו לפתע, אך צליל אחר נשמע ברקע, הוא דמה מאוד
לפעמונים, אך היה חלש יותר ומובן יותר.
טלפון, היא זיהתה.
היא לא הבינה מה קורה, עד שהסתכלה מסביבה וגילתה שהיא נמצאת
בחדרה, על המיטה, והצלצול אכן בא מהטלפון שעל ידה, היא נשמה
עמוק, ליבה דפק במהירות, היא שמחה שזה היה רק חלום, היא הושיטה
יד מהירה אל שפורפרת הטלפון וענתה ב"הלו" חלש ורדום.
"היי מותק" הוא אמר, "הערתי אותך?" היא צחקה, היא הייתה כל כך
שמחה לשמוע את הקול שלו, הקול המתוק, הנעים, קול חם ורגוע.
"לא" היא אמרה לו, "אני אוהבת אותך".
היא סגרה את השפורפרת והרשתה לעצמה להתכרבל שוב במצעים
הלבנים...
"מצעים לבנים?!" תהתה בליבה, לא יתכן.
היא הביטה במבט מבועת אל סדיניה שהיו צחורים בצורה שלא זכורה
לה, הביטה שוב סביבה וראתה איך בשניה חדרה הופך לבן.