ברחובות שלא הכרתי, סתם המשכתי ללכת.
במקומות לא התמצאתי, שום תמונה מוכרת.
רק פח זבל אחד בפינת רחוב פרץ
בשבילים אליו צעדתי במרץ.

לפעמים בתקופות שאני מיוחמת,
כל חתול בשכונה בא לצפות בי מאוננת.
מחכה שאשמיע את הקול המיוחד שקורא לו,
מתאכזב מחדש חוזר לפח וישן בו.

תמיד אני נופלת, קמה ונופלת.
מיד על הרגליים - חתולה מתורגלת.
אם יש צורך, אני טורפת
טריטוריה חדשה, הישנה כבר מקולפת.

את הצלקות אנקה מעצמי בחריצות.
את הסבכים בך אבחן בסקרנות.
תן לי רק להתפנק, לקבל קצת אהבה.
אם תעניק לי קצת ממך - אהיה לך טובה.

כל רחש גורם לי להסתובב לכיוונו בחדות.
כל חושיי נאמנים אליי בהתחכמות.
ישבני אמנם מורם אחרי כל לטיפה,
אך עיניי תמיד צדות מאחורי העטיפה.

כבר לקראת ערב, אם אינני מתבלבלת.
אני מתגעגעת לימים שהנחת אוכל בצד הדלת.
עכשיו אני עצמאית, את מזוני אשיג בפח הזבל.
ואז אירדם על הכרית שלך, להפחית קצת מהסבל.