הנה הגיע זמן חתונה ובאו אורחים רבים לחוג יחד עם הזוג. סידרו
מקום יפה בחוץ לחודש יוני: מפות לבנות עלו בשולחנות עם כסאות
צמודים, דשא ירוק וכמובן חופה.
החופה עמדה בדופן של הרחבה, ארבעה עמודים תומכים לגגה ובין
שלשה מהם עמדו סדינים לבנים כך שכל מי שבצדדים לא יכול היה
לראות. נתנו לסבתא של הבן-דוד כסא כך שתוכל לשבת, אבל היא לא
יכלה לראות ובכל זאת אמרה שתישאר במקום.
אדם מבוגר אמר לזו שלידו שתזוז כדי שיוכל לראות והיא השיבה לו
שיזוז הוא בעצמו אם הוא רוצה. אז הוא תקע בה כזה מבט שאני
בעצמי פחדתי.
דאגו לשים שטיח לבן שיצעדו עליו לפני החופה והוא התלכלך עוד
לפני שהחתן והכלה הגיעו, כי כולם רצו להצטלם עליו ודרכו עליו
סתם כדי לספוג מן האווירה. בצידי השטיח הלבן עמדו פמוטים עם
נרות ליופי ובגלל שכולם הצטופפו לראות נפל שם פמוט אחד שכמעט
שרף את כל השטיח הלבן. זמן הציפייה כבר התארך כך שילד אחד
התחיל לשחק עם הנרות של הפמוטים ואבא שלו אמר לו שמספיק ושזה
נורא מסוכן.
אורח אחר אמר שמשהו בטח קרה ולכן הם לא מגיעים וכולם התחילו
לומר לו שהוא אומר שטויות ושזה עושה עין-הרע (טפו טפו טפו)
וכולם התחילו לריב שם על הדשא.

ופתאום מתוך כל הבלגאן הופיעו הורי החתן משולבים, והורי הכלה
ברב הדר וחן. וכל העיניים נישאו אליהם חוץ מאיזה מהעיניים של
איזה דוס אחד שיותר דאג לזה שלכולם תהיה כיפה על הראש.
ואז החתן והכלה הגיעו, הקהל מחא כפיים ונורא התרגש, וסבתא מחתה
דמעה ואמרה שהנכדה שלה כל כך יפה, שהשמלה נהדרת ושעכשיו היא
רפאלי אמיתית והתחילה להיזכר שהיא הייתה ילדה קטנה הן קנו
עגילים יחד.
ופמליית הזוגות, יחד עם שושבינות עוטות לבן ומפזרות פרחים,
צעדה לעבר השטיח הלבן שלפני החופה שנראה שוב פעם לבן, וכל
הריבים הפסיקו, הנרות לא הפריעו כלל ובעצם היו מאוד יפים, וכל
מי שרצה כיפה - חבש כיפה, והדוס חייך לעצמו - ספק על הכיפות,
ספק על הזוג הצעיר. ונתנו לסבתא עם הכסא לשבת במקום כך שתוכל
לראות טוב, וכיבו נר אחד מפחד שידליק ת'ערב יותר מדי. ובכלל לא
היה משנה מה קרה קודם.
החתן אמר בהתרגשות את הברכה ורעד לו הקול, הרב שר ודיבר ודיבר
וסיפר איזה סיפור כך שהכלה כבר הייתה אחוזת ציפייה. אז החתן
שבר את הכוס אחרי "אם אשכחך ירושלים" והכלה הסתכלה עליו במבט
מעריץ ואוהב והייתה נשיקה גדולה ואוהבת.
אז התחילה מוסיקה והיו זיקוקים. ואכלנו כולנו, היו ריקודים,
והזוג הטרי אמר שלום לכולם. ומרוב שכרות מאלכוהול ובעיקר שכרות
מאהבה הכלה נפלה שדודה והצלם צילם איך שהיא נופלת והחברות
נותנות לה עזרה ולחלק זה היה נורא מצחיק (שלא הבנתי למה). והיה
כיף וטוב וכולם יצאו מרוצים ושמחים.
אז חשבתי לעצמי שכל כך כיף לזוג הזה והם כל-כך מתוקים יחד,
ושיהיה להם רק טוב. שהחתונה הייתה נהדרת למרות הכול. ושבהתחלה
תמיד יתלוננו ובסוף יסיימו בחיוך כי ככה זה בחתונות. ובמיוחד
אצלנו, שזה לא ערב טוב אם לא רבים קצת. אבל מה זה כבר משנה ,
הם ביחד אוהבים.

אדם 23.06.2007