הפסקתי לכתוב כשהתחלנו
לא חשבתי על זה יותר מידי. זה פשוט קרה. כמו שדברים קורים.
גרביים מתלכלכות, כלים נערמים בכיור, קפה מתקרר ואני מפסיקה
לכתוב.

כשהפסקנו להיות התחלתי
שוב העט מרפרף על הנייר, מחפש תשובות לשאלות שלא עלו בראשי
הקודח.
אני אוהבת לכתוב, אולי אני גם אוהבת אותך. פתאום אני מרגישה
כמו גיבורת קומיקס ותיקה שנלחמת ביריב עם מאפיינים מיוחדים כמו
ידי פלדה ולב של קרח.

הפסקתי לחשוב עליך והתחלתי
להתגעגע אליי.
למי שהייתי לפניך. לבחורה שאולי מעולם לא הכרתי. אבל אתה הכרת.
או שלא.
מבעד לסדינים המלוכלכים בנוזלים שלנו אני עוד יכולה לשמוע את
אנחות העונג שלך, ביחד עם מילות ההיסוס.
תעשה לי ילד וירטואלי. נקרא לו מקס ונאכיל אותו אוכמניות.
כשיגדל יקעקע על כתפו הימנית נשר, יהיה לו האומץ של עשרה
גברים.
את הבית שלנו מכרת בדמיוני. גם אותנו, בני שישים, יושבים
לשולחן האוכל ומדסקסים  ספרות גבוהה, כבר הוצאתי לגימלאות.
יצאתי בטריקה מדלת כל הזיונים העתידיים שלנו. אני לא מסתכלת
לאחור.

כשהפסקת לאהוב אני התחלתי
לבקבק את כל טיפות הזיעה שהשארת על גופי. אולי אם אשתה אשכח
כמה נהדר היית.
תטביע את הכל בוויסקי החמים שלך, לעת ערביים תשכח את שמי.
תקבור את הראש היפה הזה בכרית בעוד האגן שלך נע קדימה ואחורה
לתוך בחורה חסרת פנים ושם.
אולי ככה גם אני הייתי בפעם האחרונה, אולי הרגשת משהו.