[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








I  צילום של פוטו רצח. זאת ארצה לכתוב עכשיו, להלביש מילים
ומיליות,    
 עמומים ועמומות, אל אותה תמונה מימי ילדותה, זו המעטרת את
דרכונה  
  עד כה, שנים מבהילות אחרי. ולידה חותמות, חותמות אינספור,
חותמות
כחולות, חותמות אדומות, בשפות משפות משונות ורחוקות.

שוטר סיני המכתים את תמונתה גזורת השיער, כבוית העיניים.
 "Is it you? Do you have another photo?" שואל במבטאו הרחוק
כל  
 כך ממי שהייתה היא בגיל 13, מול המצלמה, גזוזת שיער וכבוית
עיניים,
אך חולמת על עתיד שיום אחד אולי וייפרש לפניה, כמו שעוד רגע
קט תפרש לפניה יבשת חדשה. ומתגלגלת, פתאום, מבלי משים, כמה
שנים  
 אחורה אל השמש העולה.

אל השוטר המצרי.
רגע לפני הפיצוץ הזכור בראס, אותו אחד שגרם לה לאושר הנשגב
הנמשך כחמישים שניות, שהנה עולה השמש השמיימה בתשע בערב,  
והמגולגלת בזווית הפה הופכת לכלי שהביאה אותה להביט ממש בחלום

המתוק. הנה עולה לו כדור השמש בשעת לילה, הנה עוד מעט יאיר
את
חייה, הנה המסר, הרמז לו ציפתה, כי יש מעבר, יש אור שמאיר גם

בשניה בחשוכה היותר, אותה זריחה.  
 
 תחת חושה כשכולה עטופת תחושת נצחון, כיבוש, כיבוש החומר,
כי הנה רק היא, וירושלמי שיכור, ואחמד, ומים.
אך השמש לא שמש, והאור אינו אור כי אם כאב.
פוטו רצח. עוד רגע קט ויישמעו צרחות, עוד רגע קט ודמים ייעטרו

 את התכול צהוב של הים האדום.
 עוד רגע אחד ותרוץ ותברח אל השחור של המים, כי בלילה הם,
המים
 שחורים.
 מעירה משנתם את קיפודי המים, העצובים, שלימים יעטרו את
כפותיה  
  בקווים שחורים מושלמים( משום שאת קוציהם אין לשלוף פן ימיסו
את  
  רעליהם אל תוך זרם הדם. הם חייבים להשאר שלמים.)
  אחרים יצלמו, בודאי שיצלמו, למרות כפותיהם עטורות הקוצים,
  כי הנה היה רצח, והנה יש פוטו. את הדם, את הקריאות,
  את אחוות הישראלים בעוד רגע של דמים. יצלמו את ציורי האדום
האדום  
  הזה, היוצר תנועה מושלמת על החול הזהוב, והדם שהוא הנפש,
  הנפש שהיא החול, והחול שהוא אינסוף.
 וכמה שאריות נותרו, כמה ניצוצות של אש עוד אספו הם
בנפשותיהם.
 כמה התרגשות, אנחנו גיבורים, הנה ניצלנו בנכר, הנה אויבינו
הם אחינו מזילים דמעה על הפגיעה העתידית  בפרנסתם,
 ואולי פשוט עצוב להם.
 ואז יש לדבר מילה שתיים עם העיר הקרובה רחוקה כל כך,
 עם ההורים בתל אביב.
להתרגש כי הנה נרגשנו, כי הנה היינו ושרדנו, כי הנה צילמנו
בצבע
 את מה שייראו כולם בחדשות. וחלקם הזעיר של ידידנו אף לא יקום

לברוח כמותנו מגן העדן השרוף, יתעורר בבוקר אל מקלחת קפואה  

שבחופים הזהובים, יקבל את פני השמש, האם זו שמש ואין זה עוד
עיגול  
עשן אדום.
כי יש שנשארים, ולא נופלים מגן העדן אפילו אם קרה בו חטא,
גם אם עלתה בו שמש שהיא אש וגם אם שרפה האש מעט מנפשותינו.
לא עוד מוות, לא עוד דמע בעיניו של אחמד שרגע קט והנה הולכת
לו  
פרנסתו.
 יום הולך, ויום בא, ואין חדש תחת השמש - שמש אור או עשנה.
 כי כאן לנו השקט, וכאן לנו מפלט. ואם יפרוץ הגיהנום שוב ושוב
אל מחוז  
 חפצנו, פשוט לא נישיר מבט.
 מרימים את האיביזה המקרטעת, מפליגים בשעת בוקר מדומדמת אל  
 הגבול, אל הסדינים הלבנים המכסים אותם, גופיהם העזובים של
אלו  
 שהלכו.
  אל הכיכר ליד טאבה , אל אותו שוטר ועיניו כלות משום הטררם,

 ולא יבדוק עוד את אותו דרכון ואת אותה תמונת ילדה,
כי הנה היא פליטה לדקה אחת- נמלטת ובורחת, מגן העדן שהכזיב.

 והנה, שוב תל אביב. מגיהנום של דם, של שמשות מזוייפות
 ההופכות לפטריות עשנות,
 מזריחות מדהימות בשעות בוקר משבילים של אדום על חולותינו
הזהובים  
החמימים, מגן העדן השרוף, מקו המים והאופק, השתיקה, הג'וינט  

 והתפילה. מפליגים אל תל אביב.
 אל דור הפלגה. כי שם בונים בניינים, גבוהים, זקופים, גבריים,

 ראשיהם נוגעים השמימה  ובמרתפיהם מועדונים.ושם החוף עכור  
 משאריות המבלים, והמים לא כחולים ולא שחורים ולא קיפודים.
  והם, שזה אנחנו, ישובו לרקד בעוד מרתף חשוך, ללא שמש אמיתית
וללא  
 שמש העולה בתשע בערב, יורקת עשן, מתחפשת לה כמעט כמו זו
שגדלה  
מאותה התמונה. והעשן האחר שבמועדון, והחול הלבן הזהוב הופך
  כמו בקסמו של האלכימאי ללבן הלבן הזה, שמסתדר לו בשורות
כמעט כמו  
במסדר, כה ממושמע לעומת החול ההוא, עליו יוותרו לעוד רגע
עיטורים באדום של הדם הוא הנפש.
והאדום ההוא  לא יכביד ולא יפגע באותו לילה לבן של תל אביב -
כי כאן הלבן מושלם ושלם וממושמע, ואל לה לנפשנו לגעת, חלילה,
בתקיפות בה מסתדרים חולות תל אביב הלבנים בשורות המסדר
במרתף המגדל של בבל של ימינו.

 לקום וללכת, לקום ולנטוש, היא אומרת. ושוב הוא, הדרכון, ושוב
היא  
 התמונה.
 לברוח.

 פוטו רצח. שנים לאחרי, כשהשוטר הסיני יתהה על הקשר.
 מי זו אותה ילדה אדומת עיניים, ומדוע פתאום חבשה לה מסיכה של
 
 מחלפות בלונד ארוכות מדי, פרועות מדי, שעולות הרבה מדי,
 ועיניה הלא אדומות, שבתמונה כמעט אינן מביטות , מישרות אליו
מבט-  
 מפתה? מתחנן? העבר אותי.
העבר אותי כאן, חסוך ממני את תלאות החקירה הסינית,
   האמן לי - זו אני, מתחת למלבושיי היקרים למראית עין, מתחת
למחלפות של  
 שיער רווי בתרכיזי חמצן, מעל לרגליי, עמוק מתחת לחצאית
שלבשתי כדי  
 להרגיש לעוד רגע שאיני אותה אחת, שלא אני זו בצילום.
 עוברת חולפת שוב, אשה שאין לה ולא כלום עם המסמך איתו היא
מזוהה.
 ואולי נכון יותר לומר, כי לאותה תמונה מאי אז אין כבר שום
קשר איתה,
 על עקביה, על שאריות האדום של נפשה.

                                 



  בשנת 1995 התיצבה ילדה ועמה שני הוריה לתצלום הראשון,
המרגש,
  שייצור לה לראשונה מסמך רשמי, חתום ומוכר ע"י שלטונות
(כמעט) כל  
  מדינה. שיערה קצוץ קצר, חום עייף, עיניה אדומות כי לא
ישנה,
  מבטה מושפל שלא ייראו. את הכאב שבילדות, שבלהיות את ללא
מסיכות,
  ללא מחלפות, ללא חצאיות, ללא מבטים. את החד משמעיות שבתמונה
 
  המשקפת בדיוק את בעליה, קטנה, מושפלת, מפחדת.
  מה לה ולגבול, מה לה ולחופים הזהובים של ארצות רחוקות.  
  ושנים, שנים אחרי, עדיין יתמהו שוטרי שדות תעופה מלוכסני
עיניים,
  חובשי טורבנים, חובשי כאפיה, מי זו בתמונה, ומי זו שמולם,
  ולאן הלך אותו חיוך של פעם, מושפל, מתנצל.
 והיא תסביר. הרי לכבוד בירוקרטית הגבולות, זו  אני בתמונה,
 אך אין זו אני של ממש. לא עוד. אחרי הכל (צחוק קצר, מתנצל)
 פוטו רצח...
 ושוטר הגבול יצחק ויבין, וימלמל במבטא המקומי של איזו ארץ
כלשהו.
 בוודאי, בוודאי, פוטו רצח.
 והנה שוב נכנסים לארץ חדשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא קיבלתי מחזור

4 חודשים, הבטן
שלי מנופחת, יש
לי בחילות בוקר
ונורא בא לי
מלפפון חמוץ.
יכול להיות שיש
לי איידס?


אם כבר סגנון
מעריב לנוער, אז
עד הסוף...

גרושה +2שלמדה
(בטעות ?) יותר
מדי מ"על בנים
ועל בנות"


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/07 21:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'יני זואי טרייר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה