בדידות; מחסור בקשר חברתי ואו בידוד; עטיפת חוטי חשמל חשופים.

(הייתי בצבא פעם)

פרק א'
צבא ההגנה לישראל הוא הבית האבסולוטי שלנו. איך אני יודע? הרי
ניקינו אותו יותר פעמים מאת בית ההורים. אבל הצבא הוא בית מוזר
שבו הכל עושים יחד.
מסתכלים, שומעים, הולכים, חושבים, מחרבנים, מקרטעים אט-אט
לחדרי המגורים, אותם חדרים מעופשים בהם אנו מעשנים, מדברים,
מעברים את המפקדים, כותבים טקסטים מייגעים עם הרבה מילים
שנגמרות ב: כן, יכולתם לנחש: "אים".
אותן מילים המשמשות לחרוזים נפלאים, מסוג החרוזים שמשרבטים
במהירות בגן החובה כשהגננת מתנה יציאה להפסקת-צהריים בחריזת
חרוז.
השוני בין פעולות מתחרזות אלו והפעולות שאנו עושים יום-יום,
אדם-אדם בביתו-מבצרו, הוא הפומביות. אותה הפומביות גורמת לנו
לחשוב, להיות מודעים באופן יוצא דופן לאותן פעולות שאם היינו
עושים לבד אולי לא היו מקבלות את אותה חשיבות.
כי הרי אם אני מסתכל, שומע, הולך, מקרטע לחדר וחושב על דברים
שברומו של עולם; החשיבות, המחשבה, התפיסה של המחשבות הללו אינה
עוד אותה תפיסה, הן עוטות גוון אפור ואחיד, חלק ורגיל.
מכאן שאולי "אנחנו" היא הבדידות האמיתית. אדם לאדם-אדם אך אדם
בחברת בני אדם אינו עוד מלך לעולמו, הוא חולק בשמיעה, בראיה,
בעייפות, ואפילו בבית-השימוש.
אנחנו חולקים בהכל, ומהסיבה הזו מתוודאים לפעולות האקסיומה
שלבדנו, או לבדי, נראות שוליות. כל פעולה כזו הולמת באדם כחבטה
של בדידות, והבדידות של פעולות האקסיומה הופכת לגשם של חבטות
שהולמות באדם בכל אשר יעשה.
שהרי אפילו אם ישב ובראשו יחשוב שאינו עושה כלום, הנה הוא
חושב, ומקבל את אותה חבטה, אותה סטירת לחי מפעולת האקסיומה שזה
עתה ביצע; חשב.

פרק ב'
מה יותר בודד אם לא כתיבת מחשבה על בדידות, ביוגרפיית בדידות
במרגלותיו של מסדרון מאובק ושומם בשעת לילה מאוחרת. מהי הגדרה
יותר טובה לבדידות עצמה אם לא כתיבת אותה ביוגרפיה ברכבת הומה
אדם, מולה.
היא יפה ומסוגננת, צבעונית בעלת עיניים חכמות, אינני יודע את
שמה. לא מסוג הנשים שיבחרו באקראיות את מקום ישיבתן ברכבת
ריקה-למחצה, או יבחרו לנוע באמצעות הרכבת בכלל.
היא נראית שקועה בעבודתה ומעלליה, ועל השולחן השאירה חשבונית
מבית הקפה בו סעדה זה עתה, סביר שעם עמית לעבודה.
אוכל להתערב על שריפת מסמך זה, שאין בראשה כל שמץ של מושג על
המתחולל בי למראיה. על אותן מחשבות, על עצב ועל צחוק, על שלווה
ורעש מחריד, על אלפי החוויות המשותפות, הבדויות, הכוללות את
שנינו.
היא מבקשת ממני להעירה בתחנת תל-אביב מרכז ונרדמת. ללא שמץ של
מושג, שאפילו בחלומותיה היא אינה מככבת, כפי שהיא עושה כעת
עמוק בסיפורי, בין דפי המקומטים וכתב ידי הרועד מהנסיעה
המהירה.
עמוק בים מחשבותי היא גוררת אותי אחריה, לדירתה ושופכת בפני את
ליבה, סוחפת אותי אל תוך לילה של עניין ותובנה, של ריגוש
ושכחה.
אך אותה בחורה, מצטופפת על שני מושבי הרכבת הניצבים מולי, אותה
בחורה שמרתקת אותי וכל כך שקועה עכשיו בנסיונות לשמור על שנתה
השברירית. מתמרנת בין תנוחה לתנוחה, עפאפיה עצומים אך מרצדים
כאילו יכלה לחוש במבטי, המרותק ומלא ההשראה.
איך תודגם בדידות בצורה טובה יותר מזו.
מבטה מבזיק לכיווני מעט לעט, עוטה חיוך וכמו מפיג את בדידותי.
הבדידות היא נצחית והיא זוכה להפוגות בלבד,כמו יקום אין סופי
שככל שיתמלא בכוכבים כך גם יגדל הריק הנצחי השוכן ביניהם.

פרק ג'
"אפשר לשבת כאן?" שאל האיש בעל הזקן הצרפתי שזה עתה הצטרף
באין-יודעין למעגל הבדידות הפנימי הזה. הנהנתי לחיוב ועברתי
לכיסא משמאלי. "נו, השתחררת כבר?"
הוא שאל אותה, שכבר לא ישנה עוד, וזו רק הביטה בו בפליאה, אך
הוא התעקש ושאל; "לא שירתת איתי בבית הספר להנדסה צבאית?" עתה
כבר ישבנו ארבעה אנשים מעט צפופים על המושבים הכחולים. "לא"
היא השיבה יחד עם מבט מסתייג, באותו רגע חשתי בודד פחות,
וניחמה אותי הידיעה שמביחנתה, הוא זה הבודד יותר ולא אני.
כשהבין את טעותו, בין אם היתה במתכוון או שלא, פנה הזקן הצרפתי
אליי בשיחה בנושאי צבא משמימים, השבתי לו בנימה חברותית, אך
היא יכולה היתה להבין את העוקצנות שבדברי, וחייכה אליי בהבזקים
במשך כמה דקות ארוכות של שיחת גברים צבאית-שגרתית
בעלת מסרים חבויים מצידי, עד רדת הזקן הצרפתי בתחנה הקרובה.
עתה נשארנו לבד, וכמו בקבוק מים המתמלא במהירות הבדידות פגה,
שוחחנו שיחה תחילה בישנית, שהתפתחה ונהיתה סרקסטית, חכמה,
מצחיקה. המילים שיצאו מפיה, צחוקה הטהור כאילו איפר את פניה
ועשה אותה יפה אפילו יותר ממה שהיתה לפני כן.
כל כך הרבה דברים להגיד, כל כך הרבה דברים לשמוע.
והנה ללא כל הודעה מוקדמת מהחלון נראית תחנת הרכבת עומדת בלי
נוע, מתמלאת באנשים היורדים ואני, ללא מחשבה ומתוך בלבול, קם.
"מקווה שניפגש שוב" מלמלתי, ויצאתי במנוסה ממש מבין הדלתות
החשמליות שכמאט ונסגרו עליי.
הבדידות הולכת יד ביד עם היאוש והעצב, היא כמו מחלה שנזקקת
לתרופה נדירה ביותר, כזאת השוכנת בכל מקום אך בשום מקום
בו-בזמן. אותה התרופה שהחזקתי לדקות אחדות והתחלקה מבין
אצבעותי, אותה אחת שבראשי עדיין מהדהדת, ואולי גם היום יושבת,
באותו קרון ברכבת.