בגיל עשרים וארבע נפגשתי עם זרים
ישבנו לדבר, נהיינו חברים
ובעוד אנחנו מדברים ומכירים
הם התחילו לשאול אותי כל מיני דברים
שאלו על אהבות, תחביבים, ומנהגים
שאלו אם יש חתול, או כלב, או דגים
ואני בכיף שיתפתי, לא היה מה להסתיר
וכך, עם הזמן, כמעט הכל נהיה נהיר
אבל אז, באיזה יום, הם שאלו השאלה
לא ידעתי מה לומר, שותקתי בגללה
הם שאלו אם יש אחות, או אולי בעצם אח
גם וגם, אני עניתי, אבל אחי הלך
הם שאלו אם אני הכי קטנה או שגדולה
הכי קטנה, עניתי, אך יש המשך לשאלה
את גילאי אחיי הם לדעת ביקשו
ואני להם גיליתי והם מעט התביישו
"אחותי - עשרים ושש, ואחי עוד בן עשרים
הוא נהרג במלחמה, אבל אנחנו הקבורים
הוא ביקש: לי תבטיחי שאותי לא תשכחי
ולמרות שהוא איננו, הוא עדיין אחי"
אני עליו מדברת, כאילו הוא כבר חוזר
עד נשימתי האחרונה אני עליו לא אוותר
אז הוא בן עשרים, אני ארבע שנים יותר
אך הוא אחי הגדול, וכך הוא יישאר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.