משהו הולך פה, ופרה זו בטח לא, עם כל הקרניבורים שסובבים
סביבי. אבא אמר פעם שאחד היתרונות באלצהיימר זה שבכל יום אנו
מכירים חבר חדש, אותי זה לא הצחיק. אומנם כבר שכחתי מה אבא
סיפר אך אני זוכר שזה לא היה מצחיק. הייתי רוצה לעצור, לנשום
מעט אוויר ולהירגע, אך גם את זה לא ניתן לבצע ללא החרבת הגרון.
אז מה עושים? מתלוננים, וכמה שיותר, ולא בהכרח מול אנשים
אחרים. ואחרי התלונות? ממשיכים לחיות, עד התלונה הבאה.

עבר כלל לא יקר, מדוע הינך מנסה לקחת אותי? האם איני הענקתי לך
כבוד רב מידי בשנים האחרונות? אתה כבר לא תחזור, עזוב אותי
במנוחה.