אתמול נסעתי לבקר את סבא שלי בבית האבות ברמת-גן. סבא ישב בחדר
שלו והקשיב לרדיו, אני בכלל לא בטוח שהוא הבין משהו ממה שאמרו
שם. הוא הביט החוצה לחצר דרך החלון. כשנכנסתי הוא הסתובב אלי
והסתכל לי בעיניים, ושוב, כמו תמיד, הוא ניסה לנחש מי אני.
"משה? לא, יחיאל, מה קורה לי? דניל'ה, מה שלומך?" וכמו תמיד
אמרתי: "לא סבא, זה אני, הנכד שלך, יוסי, איך אתה מרגיש?" וסבא
ענה: "בטח בטח, יוסל'ה, איך גדלת. איזה יופי שבאת, בוא תשתה
משהו". ואז הוא קם ומזג לי מיץ והוציא עוגיות מקופסה ישנה וישב
מולי והסתכל עליי כששתיתי. הוא שאל מה חדש ומה שלומי ואיך אני
מסתדר. ואני שוב סיפרתי לו מההתחלה על הדירה שלי בראשון, על
התיזה שלי ועל רונית, וכמובן שמסרתי דרישת שלום חמה מאמא ואבא,
שעסוקים עכשיו בגלל החתונה של ליאת. והוא חייך והקשיב, כאילו
שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את כל זה. ואז הוא שאל שוב מה שלום
ערן ומה חדש אצלו ואולי גם הוא יתחתן בקרוב. ואני הייתי צריך
להזכיר לו שוב, בלי הרבה חשק, שערן נהרג לפני חמש שנים. וסבא
הביט בי בעיניים עצובות ולחות ולא אמר דבר. ויכולתי לראות,
שהעצב הוא לא רק בגלל ערן, אלא גם בגלל שהוא לא זוכר. אז נגעתי
לו ביד ושאלתי: "ואתה סבא, מה שלומך?" וסבא רק אמר שהכל כרגיל,
קצת כאבים וקצת עייפות בכל בסך הכל הוא לא מתלונן. אחרי שעה
וחצי קמתי ואמרתי שאני חייב ללכת. אז הוא ליווה אותי אל
המכונית ולפני שנכנסתי חיבק אותי חזק ונישק אותי על הלחי ואמר:
"יופי שבאת דניל'ה, תיסע בזהירות". ולא היה לי נעים להזכיר שוב
אז לא תיקנתי אותו ולא אמרתי שקוראים לי יוסי. נפרדתי ממנו
לשלום ונכנסתי למכונית, ונסעתי משם מהר.

כל הדרך חשבתי על סבא וגם כשהגעתי לבית של ההורים וישבנו לאכול
המשכתי לחשוב עליו, וגם כשהם לא שאלו איך היה הביקור ואיך הוא
מרגיש. גם לישון לא הצלחתי וחשבתי על סבא שלי. סבא שלי, הסבא
שנלחם ונאבק בנאצים ושרד מול כל הזוועות הכי גדולות שרק היו
אי-פעם. שחי לבד ביער שנה, כמו טרזן, ונדד עד שהגיע לארץ. הסבא
שהיה פה כשלא היה כמעט שום דבר והלך בפתח-תקווה כשעוד הייתה
מושבה. זה שהייתה לו המכולת הכי ותיקה והכי גדולה בשכונה. גם
נזכרתי איך היה שם אותי על הברכיים כשהייתי קטן וכמה שמחתי
כשהוא היה בא לבקר. איך הוא היה משחק איתי ולוקח אותי לפארק
ורץ אחרי בדשא. רק איתו נהניתי ככה מכל המשפחה, אבא ואמא תמיד
היו עסוקים במשהו, ליאת הייתה אחות קטנה ומעצבנת, וערן, לערן
אף פעם לא היה כוח אלי, האח הקטן והמציק.

ועכשיו סבא שלי לא זוכר איך קוראים לי, עכשיו הוא בבית-אבות
גדול ברמת-גן. לבד לגמרי הוא יושב שם ומסתכל לחצר דרך החלון
הגדול. לפעמים מקשיב לרדיו, אבל לא שומע. והכל לגמרי לבד. כי
אבא ואמא תמיד עסוקים במשהו ועכשיו זו החתונה של ליאת. ואני,
כמה אני כבר יכול לבוא, גם לי יש עיסוקים משלי. וערן, ערן נהרג
לפני חמש שנים.