אז מה אני אמור להרגיש עכשיו? כעס? עצב? עלבון?
הדבר היחיד שאני מרגיש עכשיו היא ריקנות. ריקנות עצומה שכמוה
לא חשתי מזה זמן רב.
אלף קללות מסתובבות לי בתוך הראש, פשוט רוצות לצאת החוצה בכוח,
בצרחה! אך אני כרגיל שומר הכול בפנים...
מטומטמת! כפויית טובה שכמותה! אחרי כל מה שעשיתי למענה, זה
היחס שמגיע לי? מימיי לא עשיתי לה כלום שמצדיק את היחס הזה.
כלום! לא מגיע לי שיטרקו לי את הטלפון בפנים! לא מגיע לי
שידברו אליי בטון כזה, כאילו אני הדבר שהיא הכי שונאת בעולם!
לעולם לא אשכח את הקול הזה... מלא ארס, נוטף טינה. קול חדש...
קול חדש שמעולם לא שמעתי אצלה. קולה תמיד היה רך כל כך, במיוחד
אהבתי את הצחוק שלה. כשהצלחתי להצחיק אותה סוף-סוף (בדיחות לא
מצחיקות אותה, מסתבר), הייתי ברקיע השביעי! ופתאום...
אני לא אוהב את הקול הזה. אני שונא את הקול הזה. אני שונא
אותה, את כולה! אבל אני פשוט לא מסוגל להרפות... אפילו את מספר
הטלפון שלה אני לא מסוגל למחוק. למה? כי אני מטומטם, זה למה!
כמו ילד תיכון מאוהב הולך ומחזר אחריה אחרי שהיא זרקה אותי מכל
המדרגות! מתקשר אליה... מה אני מתקשר אליה? מה אני דפוק?!
למה ציפיתי? שתביע עניין במה שקורה לי? שתשמח שאני מתקשר?
עכשיו כשאני חושב על זה... זה אפילו מצחיק להודות. כן. כן! זה
בדיוק מה שציפיתי שיקרה! אחרי הכול עברה חצי שנה מאז החליטה
היא לנתק את הקשר. ב-SMS! ב-SMS, לכל הרוחות! כאילו חמש השנים
שקדמו לכך לא היו מעולם! מעולם לא כתבתי לה מכתבים! מעולם לא
שלחתי לה הודעות של "בוקר טוב" ו"לילה טוב"! מעולם לא התרוצצתי
הלוך ושוב לאורך הטיילת של אילת כדי שיהיה לי מה לשלוח לה ליום
ההולדת! סוחר אחרי סוחר אני עובר ושואל "יש לך פסל של פיה?"
"יש לך פסל של פיה?"
אהבתי אותה. אין לי מושג למה, אבל אהבתי אותה. למרות שהיה לה-
או שעדיין יש לה, אני מקווה- חבר. למרות שהיא הייתה מאוהבת בו
עד מעל לראש והם היו מזדיינים כמו שפנים בכל מקום אפשרי!
לא. יש לי מושג למה אהבתי אותה. אהבתי אותה כי הייתי בטוח שהיא
תהיה שם בשבילי בכל מצב, לא כמו ההורים שלי או כמו כל האנשים
שסבבו אותי אז. היא הייתה שם להקשיב, לתמוך, לצעוק כשצריך...
לא הייתי צריך לספר לה.
מאז שסיפרתי לה את הסוד הכי גדול שלי, שבו אני מתבייש ושאותו
אני מדחיק עד כמה שאפשר, הקשר הזה גסס לי בידיים במשך שנה
שלמה. גם אם לא הייתי מופיע באותו ערב במסיבת הסיום שלה בלי
להודיע לה הקשר הזה היה מת במוקדם או במאוחר. היא רק חיפשה
תירוץ.
עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא מאשים אותה. היא פחדה. כמה
וכמה פעמים היא אמרה לי שמאז שסיפרתי לה היא מרגישה שכל חייה
יצאו מאיזון. חולמת סיוטים שאני היא הדמות המרכזית בהם, לא
ישנה, מקיאה... היא רגישה. רגישה מדי.
אבל היא הייתה יכולה לפחות להקשיב לי או לבקש ממני בנימוס "אל
תתקשר לפה יותר". אבל לא לטרוק לי את הטלפון בפנים. פעמיים!
כששאלה אותי בקרירות "מה אתה רוצה?", לא הייתי מסוגל להוציא
מילה מהפה. הייתי בהלם. סוף-סוף שמעתי את הקול שאליו התגעגעתי
במשך קרוב לשישה חודשים! סוף-סוף ידעתי שהיא מעבר לקו! "אתה
רוצה לשתוק?", היא שואלת בכעס.
"לא", אני מצליח למלמל.
"אז מה אתה רוצה?"
"לאחל לך... שנה טובה?" מה?! איזה אידיוט!
"שנה טובה. עוד משהו?"
אני שותק. טיפש! תגיד משהו!
"טוב. אז שנה טובה ו... ביי".
לא! לא, בבקשה! אל תנתקי! לא עכשיו! יש לי כל כך הרבה מה לומר
לך! התחלתי שירות לאומי! עזבתי את הבית! יש לי חברה, לעזאזל!
יש לי חברה!
אבל זה כבר מאוחר מדי...
כשלקחתי את הטלפון וזרקתי אותו לצד השני של החדר לא ידעתי על
מי אני כועס יותר. עליה? על עצמי? על כל הסיטואציה הדפוקה
הזו?
אני לא יודע.
אני לא יודע כלום.
אני אפילו לא יודע מה אני אמור להרגיש עכשיו...