הגוף לא יודע
אולי מסרב,
הלב משחק
באוהב לא אוהב,
ורק הראש בביטחון אומר
אני רוצה רק שתאהב אותי יותר.

הבלבול
עדיין שולט בכל,
אך חוש אחד לא מאכזב.
ומרגיש כמה זה כואב  
שלא אותי
אלא אותה
אתה אוהב הכי.



Life is elsewhere...  but
i
don't
have
the address



הכאב כמעט מעבר לכוחי.
המאבק, בפחד, בסבל, בבדידות.
ברצון החוזר ונשנה לפגוע בעצמי בדרכים רבות ושונות, כולן
כואבות אך את רובן, במיוחד את הכואבות ביותר, אלא שישאירו
סימנים שיגלו לעולם את מצוקתי, אלה שקשורות למחשבות חולפות על
אנוכיות גמורה, על מעבר מהעולם הזה, על התאבדות. אני לא קרובה
אפילו להעיז לבצע אותן באמת, ובכל מקרה אני לא מאמינה שהכאב
הפיזי יתקרב לכאב בלב, בנשמה. כאב פיזי כואב ומציק אך הוא לא
מייסר ולא נותן מנוח וגורם לך לחשוב שהנה עוד רגע ותאבד בתוך
עצמך.
נמאס לי כבר להרגיש כמו חיה כלואה בגוף אדם, דג מחוץ למים, חיה
בתוך "יפה".
אני לא יכולה להמשיך להרגיש את הכמיהה הזאת לאהבה, אני מרגישה
שאני מסתובבת בעולם ובפי זעקה אילמת "בבקשה תאהבו אותי, תאהבו
אותי כמו שאתם לא אוהבים אף אחד אחר". נמאס לי להיתלות על כל
פיסת תשומת לב, על כל אשליה כוזבת של "הערצה". אני מרגישה
שתמיד משליחים אותי בסוף לטובת אחרים. כן, אוהבים אותי אבל
אוהבים עוד מיליון אחרים, אין בי שום יחוד, אף אחד בעולם
שבשבילו אני הכי טובה. ואני יודעת שאני לא נותנת סיכוי לאף
אחד. כל גבר שמתקרב אני מרחיקה במהירות, וכבר למדתי שאין לי
סבלנות או רצון לבלות איתם יותר ממעט הזמן שנותן לי סיפוק
והתחושה שרוצים בי, ולא נעים לי לתת להם להתייחס אלי רק את מעט
הזמן שנותן לי את ההנאה המפוקפקת הזאת ואז להעיף אותם ממני, אז
לרובם אני לא נותנת להעביר יותר מנגיעה או משפט לפני שאני
מנפנפת אותם במהירות. וכל פעם כזאת יחד עם הגאווה שהיא מביאה
לי, לגוף שלי "יש, משכתי מישהו", פוגעת במצב רוח שלי ובנפש שלי
כי אני יודעת שעוד פעם חסמתי אפשרות לאהבה. אבל הם פשוט לא
מעניינים אותי ומעבר לכמה נגיעות בדרך כלל אני גם לא חווה הנאה
מהקטע הפיזי של העניין. לא יודעת למה אולי אני מפחדת, אולי
עברו יותר מדי זמן ויותר מדי מחשבות ואני חסומה מידי, אולי אני
לסבית... מי יודע.
נמאס לי לקנא אני מקנאה ברמה כזו או אחרת בכל מי שמקבל תשומת
לב מבן אדם שאני מאמינה שאוהב אותי בדרך מסוימת או שאני אוהבת
בדרך מסוימת. אני מקנאה באנשים שיכולים לאהוב, אני מקנאה
באנשים שיכולים לדבר חופשי, אני מקנאה באנשים שלא מפחדים
מהעולם, והקטע הכי נואש הוא שאני מקנאה גם בסבל של אנשים. סבל
בגלל אהבה שנגמרה, שעזבה, שלא טובה, שפוגעת נראה בעיני מתוק
יותר מהסבל שנגרם מחוסר מוחלט באהבה.