"תגידי לאמא שלך שתכין ממולאים. אני בא."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

"תגידי לאמא שלך שתכין ממולאים. אני בא."
קראתי שוב.

"ותמסרי מזל-טוב למהממת הקטנה, היא דומה לך שתי טיפות מים!"
רצתי לשטוף פנים. זרקתי מבט במראה הגדולה וצבטתי את עצמי
פעמיים-שלוש עד כאב, רק ליתר ביטחון, לוודא שאני לא חולמת.

כשחזרתי, זה עדיין היה שם. שחור על גבי תמונה משותפת שלנו מפעם
- מחייכים. הייתי בטוחה שהוא החליף אותה, עבר כל כך הרבה זמן.

בינתיים הוא הספיק להעלם, כרגיל. משאיר אותי לבד עם המחשבות
שמאיימות להתקיף אותי מכל כיוון ועם 1/2 קילו גלידה בטעם
סניקרס, הטעם האהוב על שנינו, לרכך את המכה.

אם יש משהו ששנינו לעולם לא נגיד לו `לא` - זה הממולאים של אמא
שלי. (נכון, גם לסקס טוב באמצע היום, אבל זה כבר סיפור
אחר...)
זה פשוט תופס אותנו לא מוכנים כל פעם מחדש, כבר מהמדרגות.
כמה שנתאמץ לסתום את האף, לחסום את הריח שנייה לפני שהוא נכנס
במלוא העוצמה לנחיריים, בסופו של דבר נכנע. ונתמסר. ונתענג
עליו.
וזה רק הריח. אני אפילו לא אתחיל לספר מה קורה כשהם באים במגע
עם הלשון. חגיגה!

עבר שבוע והנה הוא דופק לי בדלת, ככה כמו שהוא, בגודל טבעי.
סרקנו אחד את השנייה במהירות: הוא לבש חולצה שקניתי לו בקיץ
שעבר, דהויה אבל עדיין יושבת עליו בול, למרות הכרס הקטנה,
וכובע בייסבול, כמו תמיד.
אני לבשתי אחד מהבוקסרים שהוא שכח אצלי וגופיה לבנה, אספתי את
השיער וכמה קצוות שנפלו על הפנים הבליטו את העגיל בגבה שהוא
עדיין לא ראה.
הוא חייך והגומה חייכה איתו.

בלי הרבה מילים הובלנו למטבח על גבי הניחוחות המשכרים שעטפו
אותנו, עכשיו זה רק אנחנו וסיר ענקי של ממולאים, חשבתי
לעצמי.
זו הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת של יום שישי והאווירה הייתה
מושלמת, לא היה צורך במפה או נרות בכדי להרגיש את התשוקה
שנמהלה בריח האוכל.
סגרנו את הדלת, פינינו במהירות את השולחן
וקיימנו את אחת הפנטזיות הישנות.

אני לא יכולה להצביע על הזמן והמקום,
או איך בדיוק התחילה האובססיה המשותפת הזאת,
מה שכן, אין לי ספק שיד הגורל בישלה את זה.
ועכשיו אני מבינה -

לפעמים הממולאים הם רק תירוץ.